השמאל הפנים את הדיכוי הביביסטי שונא הערבים – וקרס

הדבר המפתיע היחיד בתוצאות הבחירות כפי שהשתקפו מהמדגמים אמש היה לגלות שמישהו היה מופתע. כמו שכתבנו פה לפני כחודשיים, לגנץ אין איך להקים קואליציה. זאת אומרת, תיאורטית הוא יכול להקים קואליציה עם הימין כשהוא עומד בראש, אבל זה דורש ממנו לתפוס טרמפ על גבו של חד קרן שיצבע בצבעי הקשת בענן את כל הדרך של השותפות הפוטנציאליות החוצה מהאידאולוגיה שלהן אל זרועות השמאל.

ההתנכרות המוחלטת של אבי גבאי לערבים כשהיה על הסוס ונראה היה כמו הדבר הבא בשמאל ("לא נשב עם הרשימה המשותפת באותה ממשלה", 14.10.2017), וההתנכרות המוחלטת של בני גנץ לערבים כשנסק בסקרים ("לא אקיים שיח פוליטי עם המפלגות הערביות", 19.3.2019), גזרו על השמאל תבוסה מוחלטת, גם כשנתניהו שקוע עד צוואר בפרשיות שחיתות וכשהוא מסכם קדנציה של כישלונות מהדהדים בתחום המדיני והביטחוני.

מעולם לא קרה שמפלגה הרכיבה ממשלה בישראל בלי שכל הגוש הפוליטי שלה יעמוד מאחוריה. אפילו קדימה, אנומליה אלקטורלית שהתבססה על נפילתו למשכב של שרון שבועות אחדים לפני ההליכה לקלפיות הייתה חייבת את כל השמאל מאחוריה, וזה היה במערכת בחירות שבה הליכוד ירד לכדי 12 מנדטים עלובים בלבד. זה מעולם לא קרה, וזה גם לעולם לא יקרה, כי שיטת הבחירות בישראל היא שיטה מפלגתית קואליציונית: לגודלה של המפלגה המרכיבה את הקואליציה יש משמעות משנית לכל היותר, שכן המטרה היא להרכיב קואליציה – להשיג שיתוף פעולה של כמה שיותר מפלגות כדי להקים ממשלה משותפת.

אפילו יותר מהטבח ההמוני שעשתה רשימתו של גנץ בעבודה ובמרצ – הדבר המרכזי שהעניק את ההכרעה החד משמעית לימין היה ההתנכרות המוחלטת של מפלגות השמאל הרואות עצמן מועמדות להרכבת ממשלה, כלפי עשרים אחוזים מאזרחי ישראל, שמהווים כמעט שלושים וחמישה אחוזים מהגוש הפוליטי שלהן.

גבאי וגנץ התגזענו על אחד מכל שלושה מצביעים מהמחנה שלהם, וקראו לנציגים שאותם מצביעים בחרו "לא לגיטימיים". אנשי שמאל שרק לפני כמה חודשים קיבלו מממשלת הימין מעמד של אזרחים סוג ב' והדרתם השיטתית עוגנה בחוק יסוד, קיבלו סטירה גם ממפלגות ורשימות מהצד הליברלי, שהבהירה להם שגם בשביל השמאל הם לא ישראלים של ממש: בעבור גנץ וגבאי הם רק ערבים, אולי אפילו מחבלים בפוטנציה, שבמקרה יש להם זכות הצבעה.

המפלגה היהודית היחידה שלא בגדה בערבים הייתה מרצ, שלא רק שלא התגזענה אלא אף שמה ערבים במקומות ריאליים, דבר שהוכיח את עצמו ובגדול. סביר שלמרות קמפיין גרוע, מרצ ניצלה ועלתה מעל אחוז החסימה בזכות קולות של ערבים רבים שהצביעו לה בשעות האחרונות, כשראשי הרשויות הערבים קראו בכל דרך, כולל דרך רמקולי המסגדים, לצאת ולהצביע.

רק לא ביבי זה לא מספיק

איך שלא נהפוך את זה, וגם אם רשימת הערב-רב של גנץ תקבל עוד מנדט מהחיילים, השמאל קרס בבחירות 2019. הוא קרס כי הוא הפנים את הדיכוי הביביסטי ולפיו צריך להיות ימנים וגזענים ובורים ושונאי מיעוטים ופליטים כדי לנצח בקלפיות. הוא קרס כי הוא הפנים את הדיכוי הביביסטי ולפיו העולם מתחלק ל"בעד נתניהו" ו"נגד נתניהו", וצריך לדבר רק על "בעדנו" ו"נגדנו" – במקום לדבר על מהות. במקום לדבר על תקווה. במקום לדבר על הזכויות שמגיעות לנשים, לחולים, לעובדים, למיעוטים, ללהט"בים: במקום להיות שמאל.

רבין וברק ניצחו כי הם היו גנרלים שעמדו בראש מפלגה סוציאל דמוקרטית שבה אנשים ידעו מה הם מקבלים, והרא"לים במילואים היו הגרוש ללירה שהעביר כמה מנדטים של ימין רך לשמאל. גנץ הפסיד כי הוא עמד בראש רשימת כלום, שאין מאחוריה מפלגה, וגם לא שום ערך או עיקרון, וכל תכליתה הייתה "לא ביבי". זו תכלית חשובה לטעמי, אבל לא חשובה מספיק לטעמם של אזרחים לא מטומטמים, לא עדריים, לא שבטיים ולא הזויים, שחושבים שלהיות ראש ממשלת ישראל זה עניין מורכב – ומעדיפים את מי שהם מכירים, על פני מישהו שכל מה שיש לו להגיד זה "ביבי דפוק" ולהתחזות לימין. כמו בג'ינסים, כמו בקולה, כמו בתיקי צד: אם אפשר לקנות את המקור באותו מחיר שבו אפשר לקנות זיוף, ברור שעדיף המקור.

כמו שכתבנו לפני חודשיים, לא תהיה שום הפתעה אם גנץ יחבור לנתניהו. הליכוד יפתח במשא ומתן קואליציוני עם הימין ההזוי, יגיע איתם להסכמות, ואז יפוצץ את השיחות ויתדרך את העיתונאים על זה ש"ברח לימנים הסמוטריץ'". בשלב הבא הוא יציע לגנץ כל תיק שיחפוץ בו, כולל תיקי המשפטים, החוץ והביטחון – וגנץ יתרצה ויסכים, וימרק את מצפונו כשהוא מספר לציבור שהוא עושה זאת "כדי למנוע ממשלת ימין קיצוני".

האופוזיציה תהיה מפולגת לגמרי בין ימין קיצוני לבין שמאל, ועל כן תהיה מסורסת לגמרי, ונתניהו יישאר ראש ממשלה ללא התנגדות אמיתית ועם קואליציה יציבה ועשויה מבטון, עד הבחירות הבאות בעוד 18-24 חודשים, אחרי שיתפטר כדי להימנע מכניסה לכלא.

תוכנית השיקום של העבודה ומרצ

אז מה הלאה? מפלגת העבודה חייבת, בצעד ראשון וקריטי, לבעוט משורותיה את אבי גבאי, מעין גרסה מוקדמת, חיוורת, נטולת הילה והון סימבולי ופחות כריזמטית מבני גנץ. היא לא צריכה להמתין את 14 החודשים שבסופן התקנון מחייב לבחור יו"ר, אלא לתת לזה לכל היותר 14 ימים. לאיש הזה, אופורטוניסט שמעולם לא הצביע בעבור המפלגה, וקיבל יותר מדי קרדיט כשנבחר לראשותה (אפילו ממני), אין יותר מה לחפש בה. לתת לו לנסות לשקם את העבודה זה כמו לתת לשודד בנקים לעבוד כבלדר בברינקס.

העבודה צריכה לערוך ועידה אידאולוגית, דבר שלא קרה בה מאז ימי רבין-פרס, ולכתוב מצע חדש, רלבנטי, סקסי, מעניין, מעודכן, ולהכין עצמה לקליטה של המון פליטים מרשימתו של גנץ. בין אם מהקואליציה, על רקע סלידה מנתניהו, ובין אם מהאופוזיציה, כי אין להם שום דבר לקדם שם (בהיעדר מצע או רעיון מארגן לרשימה) – חברי רשימתו של גנץ ינשרו ממנה בהמוניהם לשמאל ולימין.

מרצ צריכה ללקק את פצעיה ולהחליט מה היא רוצה מעצמה. היא הצליחה לשרוד את האסון העצום של הבחירות האלה, ולהישאר לעמוד – וזה הישג לא מבוטל, למפלגה שרעדה כעלה נידף במשך כמה שבועות משני הצדדים של אחוז החסימה. גם היא חייבת לקיים דיון אידאולוגי פנימי ולהמציא את עצמה מחדש. היא חייבת למצוא דרך לחזור להיות המפלגה הכי מגניבה בפוליטיקה כמו שהייתה פעם, כך שאף שמאלן ליברל לא יהרהר שוב בהצבעה לבוק ימני כמו בוגי יעלון במקום לתת את הקול לסוציאל דמוקרט כמו אילן גילאון.

אבל יותר מכל, השמאל היהודי חייב לשנות מן היסוד את היחס לערבים. זה הכי ברור שאפשר: השמאל לא יכול להיות בשלטון בלי ערבים, כמו שהימין לא יכול להיות בשלטון בלי מתנחלים. אם סמוטריץ' ההומופוב החשוך הוא פרטנר לגיטימי לקואליציה, איימן עודה הסוציאליסט הוא פרטנר סופר-לגיטימי לקואליציה. הקריצה המתגזענת לימין היהודי המציגה את הסיעות ה"ערביות" כלא לגיטימיות היא כמו הצהרה על כוונת התאבדות פוליטית של מנהיגי שמאל. זה כאילו ראשי המפלגה הדמוקרטית יגידו שהם לא רוצים את הקולות של ההיספנים, השחורים והיהודים: אי אפשר לנצח בלי זה.

ולא, בבקשה אל תגידו לי שגנץ זה מרכז. חלאס. כמו בכל מדינה נורמלית אחרת, גם בישראל יש ימין ויש שמאל ואין מרכז, ומעולם לא היה, למעט במוחם הקודח של פרסומאים ויועצי תקשורת. גם מהמחלה הזאת, ה"מרכזיזם", השמאל חייב להירפא.