תחקיר וכתיבה: נגה ברגר
אינפוגרפיקה: חמדה בלה פדרמן
2016 נרשמה כשנה לא מוצלחת באופן כללי, אבל נדמה כי לנשים במיוחד היא הותירה טעם חמצמץ בפה. פרשיות פגיעה מינית נחשפו בזו אחר זו, ולצדן נחשפה גם אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק – בעוד המשטרה תחת המפכ"ל רוני אלשיך הופכת סלחנית עוד יותר לפגיעות שנעשות בתוכה; פערי השכר המגדריים עומדים על אחוזים מקוממים ובארה"ב, שאליה נושאת ישראל את עיניה, נבחר נשיא גזען שמואשם באלימות מינית. למרות ואולי בגלל כל אלו, ביקשנו לקחת צעד לאחור, ולבחון את כברת הדרך שעברו נשים בישראל בחמישים השנים האחרונות.
התמקדנו באבני דרך שהשפיעו על מצבן של נשים בשבעה תחומים מרכזיים: ביטחון אישי, שוק העבודה, משפחה ומשק בית, שלטון, חינוך, בריאות ותרבות. תמונת המצב שנפרשת כאן מגלה מגמות של שיפור ברוב התחומים, לצד סטגנציה באחרים.
יותר נשים יוצאות לעבוד ומקבלות יותר כסף, יותר נשים מקבלות זכות לאוטונומיה על גופן, זוכות להשכלה גבוהה, נבחרות לכנסת, עושות קולנוע, מקבלות רישיון רפואה. תופעות שנחשבו לגזירת הגורל של נשים קיבלו שמות כמו אלימות במשפחה או הטרדה מינית, שנוכחותם בשיח הציבורי מעידה על תהליך של שינוי נורמות. מה שהיה הוא לא שיהיה.
מהנתונים עולה שעם השנים, נעשתה ברוב התחומים התקדמות מרשימה בחקיקה ובפסיקה המקדמת שוויון, למעט חריג אחד ומשמעותי – הדין האישי, שמקרין ומשפיע גם על כל התחומים האחרים. אך מהנתונים עולה גם שההתקדמות על הנייר אינה ערובה לנעשה בפועל. דוגמה לכך אפשר למצוא בשדה הכלכלי, במסגרתו המדינה קוראת למעסיקים לשלם לנשים שכר שווה, אך באותה הנשימה נוהגת אחרת בשירות הציבורי, ומוסיפה לבסס את השיטה הכלכלית על עבודת חינם של נשים.
מסקנה נוספת נוגעת לצורך והחשיבות בפעולה נשית. בסוף שנות השבעים זכו נשים שדרשו לטפל באלימות נגד נשים לביטול במקרה הטוב ולזלזול ולעג במקרה הרע. בתגובה, יזמו פעילות פתרונות עצמאיים ראשונים דוגמת המקלטים לנשים מוכות ומרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שהביאו את הממסד והציבור להכרה בעצם קיומן של בעיות אלו. נשים אחרות יצאו למאבקים משפטיים שיצרו תקדימים שסייעו לנשים אחרות, דוגמת אלו שהקלו על תהליך הקמתן של משפחות להט"ביות. מקום חשוב מאוד שמור כמובן גם להתארגנות של נשים בעמותות וקואליציות. רבים מההישגים המופיעים ברשימות הבאות הם פרי עבודתן של אלו.
ההמלצה לקוראות ולקוראים היא לנסות ולקשר בין נתונים מתחומים שונים. לחשוב למשל על הקשר שבין הנתונים לפיהם רוב העבודה במשק הבית נופלת על כתפיהן של נשים, לבין הנתונים לפיהם רמת ההשכלה של נשים גבוהה יותר אך משכורתן נמוכה יותר בממוצע מזו של גברים, או להרהר בדמיון בין תת-הייצוג של נשים בשלטון לזה שבתרבות.
(דיסקליימר): כמו כל סיפור, גם זה שמובא כאן עכשיו מספק רק חלק מהתמונה. קיימות בו מספר הטיות: הוא נותן, למשל, משקל גדול יותר להתרחשויות מעשרים השנים האחרונות; בשם הניסיון לתאר מגמה כללית, הוא מטשטש הבחנות ופערים בין מגזרים, קבוצות אתניות ומעמדות כלכליים שונים בחברה הישראלית; מתוך הצורך בקונקרטיות, מושם דגש משמעותי על פסיקה וחקיקה, שאינן חופפות בהכרח את התפיסות והלכי הרוח הנפוצים. הוא משאיר בחוץ שורה של אירועים ותהליכים מכוננים, דוגמת משפט קצב (כן, על אף ולמרות), בג"צ אליס מילר, צעדת המחאה של ויקי כנפו, הארכת תקופת ההתיישנות על עבירת גילוי עריות ותרומתן של הרשתות החברתיות להפצת רעיונות פמיניסטיים. גם בכמה מהסעיפים ה"אמפיריים" נכלל מידע סטטיסטי חלקי, וזאת בעיקר בשל היעדרו של פילוח מגדרי מספק בנתונים מהעשורים הראשונים.
תודה לד"ר יופי תירוש, ד"ר ליאור ברוך, שירה לוקסנבורג, ליאור אלפנט ואוריאל דסקל על עזרתם בגיבוש הנתונים.
