בלילה שלאחר הפרסום ב"חדשות 10" על מה שאירע במועדון "אלנבי 40" בתל אביב לפני חודשים אחדים, הרחוב נראה מנומנם. סביב הפאבים והמועדונים ברחובות אלנבי-הירקון-בן יהודה, נרשמה תנועה יחסית דלילה ליום חמישי. נשים יפות, חצי עירומות, ניבטות מכרטיסי ביקור שזרוקים על הרצפה בערימות. חיילים בלבוש אזרחי נודדים מפאב למועדון. המאבטחים והסלקטורים שעומדים בכניסה נראים די משועממים. כלום לא קורה או שאולי הרחוב הזה כבר ראה הכל.
לפני כמה חודשים צעירה שתתה לשוכרה ב"אלנבי 40". היא התפשטה על הבר, רקדה ולבסוף כמה גברים ניצלו את התודעה המעורפלת שלה וביצעו בה אקטים מיניים. האירוע כולו צולם והקריאות "תן לה בראש" נשמעו היטב בסרטונים שהופצו ברשתות החברתיות. הצעירה מסרה עדות במשטרה וגם אמרה שכל מה שאירע היה בהסכמתה. היא לא הגישה תלונה פורמלית.
מי שעבד ב"אלנבי 40" מעיד שהאירוע לא חריג במיוחד. ההבדל הוא שהפעם יש תיעוד. מתברר שחלק גדול מהאנשים סביבנו מסוגל להביט מנגד, לצלם, לצהול ואפילו להתחרמן מבחורה מחוקה מאלכוהול שמנוצלת על הבר על ידי כמה גברים, בזה אחר זה. היו לא מעט שידם לא רעדה על הסמארטפון כשהעבירו את הסרטון ובכך חיללו את פרטיותה של הצעירה.
הפרסום עורר סערה שתשכך בעוד שבוע לכל היותר, עם תום תקופת החגים ועונת המלפפונים: המשטרה מיהרה להודיע שתוציא צו סגירה למקום בכפוף לשימוע שייערך לבעלים. פוליטיקאים מיהרו להביע זעזוע ולגרוף הון פוליטי על הדרך.
הרשתות החברתיות המו וסערו בדיונים פסבדו-אקדמיים-משפטיים: היו מי שכינו את האירוע הזה "אונס" והיו גם מי שחשבו שמדובר בקריאה של פמיניסטיות פוריטניות ומרירות. הרי הבחורה הסכימה, אז איך ניתן לערער על ההסכמה שלה? זה הרי פטרנליזם.
לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של השופט מישאל חשין ז"ל בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בפרשת האונס שאירע בסוף שנות ה-80 בקיבוץ שמרת. "גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה. ורק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה.
איור: אסנת פייטלסון
"במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, וממילא נעשה 'שלא בהסכמתה החופשית' של האישה".
אני תוהה איזו הסכמה בכלל אפשר לגייס בסיטואציה כזאת. איזה רצון חופשי אפשר לזהות. רק בחברה אלימה מינית ומעוותת מסרטי פורנו, נראה הגיוני שבחורה תרצה לקיים יחסי מין עם בחורים אקראיים על בר כשהיא שיכורה ומעורפלת תוך שמצלמים אותה ומוחקים אותה כסובייקט ורומסים את פרטיותה.
ההסכמה של הצעירה עלולה להתברר די מהר כפגת תוקף. נתונים של גורמים רפואיים וארגונים חברתיים מוכיחים כי חלק גדול מנפגעות ומנפגעי תקיפה מינית לא ממהרות וממהרים לפנות לקבלת סיוע, לא כל שכן להגיש תלונה לרשויות החוק. האירועים כל כך קשים שהנפגעים ממהרים להדחיק, להכחיש להרחיק את החוויה מהם. זה יצר הישרדות.
אבל פוסט-טראומה זה לפסיכיאטרים, לא לנו. עובדה שהעדות של הצעירה התקבלה בקרב רבים בצהלות ובשמחה רבה. היא אמרה שהיא הסכימה. אני לא זוכרת מתי עדות של אישה נפגעת תקיפה מינית התקבלה בכזאת אהדה. כאשר העדות של הבחורה מתאימה לתזה של חברה שטופת דימויים פורנוגרפיים – ממהרים לתמוך בה. לו היתה אומרת שנאנסה – היו מאשימים אותה ששתתה ולבשה בגדים חושפניים.
רק יום לפני הפרסום על אודות "אלנבי 40", פורסם כי מאי פטאל, החיילת שהוטרדה על ידי מפקדה, לירן חג'בי, תובעת ממנו פיצויים בסך מאות אלפי שקלים. התגובות לא איחרו לבוא: "סחטנית, שחקנית ושקרנית", כתבה הגולשת כרמל. "רק כסף היא רוצה", הכריע ל'. דון ג'ובאני קאזאנובה קרא לה "שרלילת צמרת".
מוסר כפול ומדמם: אסור לנאנסת להיות צעירה, טובת מראה ואסרטיבית. בטח שאסור לה לצאת, לבלות, לשתות ולרקוד – כך לא מתנהגת נאנסת. מנגד, האנסים יכולים להיות רק בני סלע. לקפוץ מהשיחים באישון לילה. הם לא יכולים להיות קצינים, למשל, או סתם בליינים "בני טובים".
אז הצעירה היא לא נאנסת, כי היא לא הגישה תלונה ואמרה שהדברים נעשו בהסכמתה. מכאן שגם אין פה אנסים. מהומה על מאומה, כך מניחים מקדשי הרצון החופשי. זכותה של אישה על גופה. היא יכולה לעשות מה שעולה על רוחה, להתפשט, לשתות, לצרוך סמים, לקיים יחסים, לרקוד בעירום – עד שזה מגיע לאחותם הקטנה.
