תקופות מעבר הן עונה בוערת לעבודה המאורגנת בישראל. בין שמדובר בקמפיין בחירות ובין שבמשא ומתן קואליציוני – העובדים המאורגנים לעולם ימצאו את עצמם תחת מתקפה, במיוחד עובדי המגזר הציבורי.

באווירה הזאת עלתה ונעלמה כלעומת שבאה יוזמה לא חדשה להגבלת זכות השביתה של העובדים בשירותים החיוניים, תחת השם המהונדס היטב "חוק בוררות חובה".

משמעותה של הצעת החוק היא כי עובדים בשירותים חיוניים בתחום הבריאות, החוץ והתשתיות (חברת החשמל, נמלי הים, רשות שדות התעופה ורכבת ישראל) לא יורשו לשבות. מנגד, המדינה לא תוכל לנהל משא ומתן והמחלוקות יועברו לבוררות בראשותו של שופט ונציגי ציבור.

לא בכדי הצעות אלה עולות בעתות אתגר למשילות. יש להן קהל ולפעמים אף דרישה להדרן. אם יתקיים סקר שיבחן את עמדות הציבור כלפי תכיפות השביתות בשירותים החיוניים ומידת הפגיעה בציבור בעקבותיהן, הרי שאפשר להמר כי מרבית הציבור יצביע על תכיפות גבוהה משמעותית מהנעשה בפועל.

זו אכן התוצאה המתבקשת לנוכח הקמפיין המתמשך והעקבי של גורמים שונים. החל בנפתלי בנט, שאמר כי התארגנות עובדים היא כישלון ניהולי, המשך בישראל כץ שקרא להדברת ועדי העובדים, וכלה בסרטון של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובו השווה בין עובדי רשות השידור ועובדי הנמלים לבין פעילי חמאס, כחלק מקמפיין הבחירות.

גם הדו"ח השנתי של הממונה על השכר במשרד האוצר על שכרם של עובדי המגזר הציבורי, הוא חלק מהמאמץ המשותף להציג את כלל עובדי מגזר זה כ"אוכלי חינם". הנתב מנמל חיפה שמרוויח שכר גבוה נהפך לחזות הכל. כל אלה מכשירים את הקרקע נגד העבודה המאורגנת ומסמנים את העובדים המאורגנים כאויבי העם.

מול הקמפיין האינטנסיבי הזה, קל לציבור לשכוח שעובדי חברת החשמל לא באמת הורידו את השלטר ושעובדי מערכת הבריאות פועלים במתינות ובמשורה לשמירה על זכויותיהם, הצנועות ממילא, בתנאים של מערכת בקריסה.

אלא שהקמפיין הזה לא מתחיל ונגמר באמירות שנויות במחלוקת וביוזמות חקיקה. הקמפיין נמשך במהלכים מעשיים, הרסניים ותוקפניים כלפי עובדי המגזר הציבורי המועסקים על ידי מדינת ישראל.

המדינה כמעסיקה לא אמורה לעמוד מנגד בעת שעובדיה שובתים, ולא חשוב באילו עובדים מדובר (מורים, פקידים ממשלתיים, רופאים ועוד). מלבד ניהול משא ומתן עם העובדים, היא יכולה ואולי אף מחויבת מוסרית לפנות לבית הדין לעבודה – שיכריע אם השביתה מוצדקת וחוקית ויחתור למציאת פתרון מוסכם.

חייטות בשביתה בניו יורק, 1910. צילום: ספריית הקונגס האמריקאי

אלא שלאחרונה ניכרת פרקטיקה חדשה בבואה של המדינה להכריע מאבק והיא "לייבש את העובדים". המדינה, כאחרון המעסיקים הפוגעניים, מחליטה אסטרטגית שלא לפנות לבית הדין לעבודה. היא מנהלת משא ומתן מהפה אל החוץ, "לפרוטוקול", ומאפשרת את התמשכות השביתה כדי לשבור את העובדים השובתים. בינתיים הם לא מקבלים שכר ונמצאים תחת מתקפה ציבורית ותקשורתית. כוח המיקוח של עובדים אלה הולך ופוחת ככל שהשביתה מתמשכת.

הדבר דומה להורים שבאים ללמד לקח את ילדיהם המצויים בהתקפת זעם. הפעם המדינה מלמדת לקח את העובדים, על חשבון הציבור. עובדים אלה לא ימהרו להילחם שוב על זכויותיהם.

גם בתי הדין לעבודה לא נפקדו מהקמפיין היוצא נגד העבודה המאורגנת בישראל. יוזמות חקיקה לסגירתו עולות גם הן מפעם לפעם ויש להניח שהנושא יעלה שוב בעונת המעבר הבאה. לעתים קראו לסגירתו ארגוני מעסיקים, ולעתים היוזמה הגיעה תחת ידו של נתניהו בשיתוף משרד האוצר. אמנם יוזמה זו לא קרמה עור וגידים, אך יש בקריאות אלה כדי לפגוע בלגיטימיות של בתי הדין לעבודה.

התירוצים לסגירת בתי הדין לעבודה משתנים: לעתים זה הצורך לקצץ בתקציב ולעתים זו הטענה ולפיה פסיקות בית הדין מוטות לטובת העובדים, בעיקר המאורגנים. ואולם, שיעור העובדים המאורגנים בישראל הוא כ-35 אחוזים מכלל העובדים.

סגירת בתי הדין לעבודה מפקירה, בין היתר, את העובדים הלא מאורגנים, שהם קהל היעד החשוב ביותר: עובדים ששכרם לא שולם מסיבות שונות; נכים שנכותם לא מוכרת על ידי הביטוח הלאומי; נשים בהריון שפוטרו בניגוד לחוק; גמלאים שקצבתם לא חושבה כראוי ועוד רבים אחרים.

יש להצטער על כך שיוזמות נגד עובדים מאורגנים לא מעוררות התנגדות ציבורית רחבת היקף, שכן פגיעה בהם היא המבוא לפגיעה בכל עובד ועובדת בישראל. חוק בוררות חובה לא שונה מיוזמות חקיקה עוקפות בג"ץ. פגיעה בזכות הבסיסית להתארגן ולשבות היא גם פגיעה בדמוקרטיה הישראלית הפריכה ממילא.

"שביתה", ציור של סטניסלב לנץ, 1910