הפגנת ה-1 במאי הפחות הממוסדת התחילה בווליום נמוך, אפילו נמוך מדי. שטחה של כיכר רבין נראה עצום ביום שישי בשעות הצהריים המוקדמות, ביחס למאות אחדות של בני אדם, רובם בני נוער. תחושת אי הנוחות מההיענות הדלה להפגנה התגברה לנוכח החלוקה הפיזית של המשתתפים לשתי קבוצות עיקריות: הירוקים – מרצ והאדומים – חד"ש, כוח לעובדים ותנועת המאבק הסוציאליסטי.

סיסמאות על הון ושלטון, יחסי ערבים-יהודים וגבעת עמל, התערבבו עם סיסמאות בעד זכויות בעלי חיים. אף אחת מהסיסמאות לא תפסה את הקהל שהחל להתאסף לאטו. הצרימה מהחריזה הצולעת שלהן המחישה היטב את תחושת השוליות של ההפגנה, שהתחילה להיראות כשכנוע של המשוכנעים.

היו גם החבר'ה הצהובים – תומכי התנועה הליברלית החדשה – החריגים בנוף. נציגיהם הספורים, שעמדו במרחק בטוח מיתר המשתתפים, נשאו כרזות על קורבנות הסוציאליזם: "אדום זה רצח" ובעד "חירות הפרט ושוק חופשי". הם אפילו לא היו מיעוט קולני. סתם מיעוט.

אל מול הכרזה "פועלי כל הארצות התאחדו" יכולתי רק לייחל לאיחוד פועלי כל הקשת הפוליטית, או עוד שניים-שלושה צבעים ממנה. מההפגנה נפקדו אוכלוסיות של עובדים הנרמסות באופן מסורתי על ידי בעלי ההון והשררה ומודרות לאורך שנים ממוקדי הכוח, ממשאבים תקציביים ומהמרכז הפוליטי. ייתכן ש-1 במאי אינו סיבה למסיבה בעבור כולן ואולי כיכר רבין לא נגישה למי שגר בפריפריה ואפילו נאלץ לעבוד ביום חגו.

שוטרים ושוטרות, גם ממשמר הגבול, נראו משועממים אל מול ההתכנסות המנומסת והחייכנית. ככה זה כשכמעט כולם מסכימים, כמעט על הכל.

חומרי הסברה בפורמט של עיתון, שהופקו בתקציב דל, חולקו למפגינים. שלושה סוגים של חומרי הסברה שיזמו שלושה גופים. כולם יוצאים נגד הנהלת כי"ל, כולם בעד התארגנויות עובדים חדשות, נגד גזענות כלפי מיעוטים ובכל זאת – שלושה גופים שונים. ההבדל ביניהם ברור רק למי שבקיא בניואנסים הדקים של השיח, שהוא תמיד נאור בעיני עצמו, אך לא תמיד נגיש וסובלני. יש בזה יותר מרמז להתנהלות של מצביעי השמאל ולתוצאות הבחירות האחרונות. 

ככה זה כשכמעט כולם מסכימים, כמעט על הכל. צילום: יואל הרצברג

כשהחלה הצעדה לכיוון הסינמטק, נפח האנשים נראה קצת יותר משמעותי, כאלף צועדים. רחוב אבן גבירול שבע ההפגנות והצעדות הכיל בקלות את כלל המשתתפים ואת מנעד הדעות. הירוקים התערבבו עם האדומים לפרקים ורק החבר'ה הצהובים לא צעדו. שעה לאחר מכן, אחרי שהנאומים ברחבת הסינמטק הסתיימו, הם הפגינו נוכחות לא משמעותית ואפילו לא מעוררת ויכוח. 

כשהצעדה הגיעה לרחבת הסינמטק, חלחלה תחושה קלה של מפנה וההומוגניות החונקת החלה להתפזר. בין הדוברים היו מנהיגי ועדי עובדים, נציגת המאבק על גבעת עמל ומובילת מאבק האמנים. הדוברים דיברו במבטאים שונים ופנו לכל המגדרים (יש יותר משניים).

אוסף הקולות השונים-אך-דומים השתלב לכדי מסר אחד: נגד שלטון הון. במסר הזה יתמכו רבים: פועלים, עצמאיים וכל מי שאינו בעל הון בעצמו. אלא שכל אלה שיכולים היו להסכים עם המסר הזה לא הגיעו להפגנה.

***

1 במאי הוא יום חג וסולידריות. יש מקום לסולידריות, הרבה יותר מאשר לחגיגה. אמנם התאגדויות חדשות מוקמות כל העת, אך הן אינן חזות הכל. שוק העבודה רווי בבעיות מוסריות קשות: אבטלת  מבוגרים, שחיקת שכר, עובדי קבלן, פערי שכר בין נשים לגברים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים וכן הלאה.

ובכל זאת, הנוכחות המרשימה של הנוער סדקה את הציניות. הגעתם הספונטנית והאמונה השלמה שהניעה אותם לצעוק למגפון נגד בעלי ההון ובעד צדק חברתי, הפיחה תקווה שאולי הם מבינים בפוליטיקה חדשה של חברה אזרחית אמיתית יותר מכל בעל זכות הצבעה. אולי בחברה שהם יכוננו, האוכלוסיות המודרות מקדמת דנא יוכלו להשמיע את קולן ולהגשים צדק חברתי שיוצא את גבולות הרשתות החברתיות.   

נועה זלוטניק היא יועצת תקשורת במשרד יחסי ציבור בתחום יחסי העבודה, המייצג בין היתר ועדי עובדים במגזר הציבורי. עם לקוחות המשרד נמנים :ועד עובדי רש"ת, ועד עובדי הרכבת, ועד עובדי הדואר, ארגון עובדי תעש, ועד עובדי בנק דיסקונט וארגון העיתונאים