ההורים שלנו הם לא "בעיה"

בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט

משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך

לפני חודשים אחדים, ואולי בעצם כבר יותר משנה, אבא שלי, שבעוד חודש יחגוג 86 שנים, התחיל להתכופף. כלומר להיות כפוף. זה היה תהליך איטי. כמעט לא שמנו לב. קשה להבחין בדברים האלה כשהם קורים לאט. הוא אמר שכואב לו הגב, וכדי לנסות לברוח מהכאב הוא התכופף טיפה ועוד טיפה.

היום הוא כבר כפוף לגמרי, הולך באיטיות. הוא עצמאי ומתפקד, אבל נזקק לסיוע מסוים. האינסטינקט, הרצון לעזור, להיות שם לצידו ולצד אימא שלי, לסייע במה שנראה לי אז עניין נקודתי– בדיקת הזכאות לסיוע מהביטוח הלאומי- הפגיש אותי עם העולם הנסתר, השקוף והמסועף של הקשישים.

זיקנה אינה רק בגידת הגוף- זיקנה היא עולם מושגים חדש שלומדים להכיר אותו בדרך הקשה. זיקנה היא מערכת מורכבת ומסועפת של החלטות ובעיקר של קשיים וחישובים כלכליים. זיקנה היא סבך אינסופי של משעולים ביורוקטיים, של מוסדות, של ביטוחים, של מחלות ומיחושים ותסמינים. זיקנה היא רשימה אינסופית של תרופות ותוספי מזון. זיקנה היא התמודדות רגשית מהעמוקות שהחיים מזמנים.

עשרה אחוזים מהאוכלוסיה מוגדרים קשישים -גברים ונשים מעל גיל 65, כמעט מיליון בני אדם. אז נכון שגיל 65 אינו גיל זיקנה, אבל כנראה שזו הנקודה שממנה והלאה השינויים נעשים דרמטיים יותר. רבע מהקשישים הם בני 80 ומעלה. זה פלח האוכלוסייה שגדל במהירות הגבוהה ביותר, וככל שתעלה תוחלת החיים, כך תגדל האוכלוסייה הזאת עוד יותר. אבל עשרה האחוזים האלה הם רק חלק מהסיפור הגדול יותר של הזיקנה חברה שלנו. כי לרבים מהזקנים יש ילדים ונכדים ומשפחה תומכת ועוזרת. וכל אלה מעורבים ברמה כזאת או אחרת בהתבגרות ההורים. המשמעות היא שכולנו מעורבים בדרך זו או אחרת בזיקנה.

האחיות בראון, 1975 ו-2014. צילום: ניקולס ניקסון

אסור לנו להפוך את ההורים המזדקנים, או את סבא וסבתא ל״בעיה״ שיש לפתור. הם אנשים אהובים, שהיו להם קריירות, והרפתקאות, שרכשו נסיון חיים, גידלו ילדים, שילמו מיסים. שעבדו ותרמו, היו יצרניים. עד שפרשו. זה הרגע שבו אדח נפלט ממעגל העשייה והמשמעות והופך להיות שקוף. זה קורה לאט, אבל זה מסלול חד כיווני.

אז נכון שזיקנה היא אתגר וחסם, אבל היא יכולה להיות גם הזדמנות. ההזדמנות טמונה בכך שיש לנו אפשרות להתקרב שוב להורים שלנו לקראת סוף חייהם, לקיים איתם שיחות שלא ניתן היה לקיים כאשר הם היו במירוץ החיים, ואנחנו היינו צעירים מכדי להבין. הזיקנה מעניקה לנו אפשרות להיפרד, להתכונן למחזור החיים שלא ניתן למנוע אותו. אבל המפגש הזה עם הגיל, שיכול היה להיות מרגש ועמוק וחם ומשפחתי, כשהוא נפגש עם המציאות, הופך להתמודדות אין-סופית ובלתי אפשרית על רשימה מתארכת של קשיים ותסכולים.

זיקנה היא שלב בחיים שיש לנהל אותו, ולא בטוח שהמיומנויות שרכשנו בחיים הכינו אותנו אליו. ולכן חשוב שנדע שזה לא רק מאבק פרטי של הזקן או הזקנה ששקופים לחלקנו, אלא שמדובר בסוגיה מערכתית רחבה. אנחנו צריכים לפתוח פתח למבט על העולם שלא מדברים עליו, אבל זה שרבים מאיתנו מתמודדים איתו – בין אם אנחנו קשישים בעצמנו, או מביטים על ההורים שלנו שהולכים ומזקינים.