אמא פנתרה: להיות אמא לילדים שחורים באמריקה הלבנה | סדרת מונולגים

קרלה ליקאבולי. בת 42, מתגוררת בשכונת בד-סטיי בברוקלין, ניו יורק. נשואה לאנדריי ג'נקינס, אמא לקינקייד (8.5) וקמדן (7)

קינקייד נולד בינואר 2008 ובדיוק שנה אחר כך אובמה הושבע לנשיאות. כשהוא זכה בכיתי כמו מטורפת. אמרתי לעצמי "גם לנו יש אובמה משלנו, עשינו בעצמנו אחד כזה". הוא ואחיו הצעיר לא יידעו בכלל על 300 השנים של הכח הלבן, הם פשוט יחשבו שכל אחד יכול להיות נשיא.

"גם לנו יש אובמה משלנו". משפחת ליקאבולי – ג'נקינס

הנישואים שלי לגבר שחור היו הסיוט הכי גדול של ההורים שלי. כשרק התחלתי לצאת עם אנדריי בכלל לא סיפרתי להם. היינו מאוהבים בטירוף, לא רציתי שאף אחד יהרוס לי את זה וידעתי שהם יהרסו. ואז אחת האחיות שלי סיפרה להם והם אמרו לי מפורשות "אנחנו לא רוצים לפגוש אותו, אל תביאי אותו הביתה". אחרי שגרנו ביחד חצי שנה, אמא שלי שינתה את דעתה. היא הבינה שזה כנראה רציני ושהם יצטרכו להכיר אותו מתישהו. אז טסנו למישיגן. זה היה נורא. כשההורים שלי פגשו את אנדריי הם היו בשוק: "וואו, הוא מדבר כל כך טוב, לא להאמין!" ואני הייתי המומה, אתם רציניים? הם לא דילגו על אף סטריאוטיפ שלבנים מדביקים תמיד לשחורים שלא באו מהגטו: מדברים כל כך טוב, ממש מחונכים, נראים אפילו משכילים. זה היה דוחה, וזה נורא פגע באנדריי.

ואז כמובן שהם התאהבו בו, וגם זה נהיה מביך כי הם התחילו לפצות על הגזענות האוטומטית שלהם בלהיות נחמדים מדי, באופן מלאכותי, מה שכמובן גרם לאנדריי להרגיש מאוד לא נוח. ואמא שלי כל הזמן גם חיבקה אותו ונגעה בו בהגזמה וזה בכלל הלחיץ אותו.

ולא שלי היה קל עם אמא שלו. היא רתחה מזעם כשגילתה שהוא יוצא עם לבנה. מבחינתה הוא בגד בגזע שלו כי הוא צריך היה להקים משפחה עם מישהי כמוהו, שחורה. בעברה היא הייתה מאוד מיליטנטית, חברה במפלגת הפנתרים השחורים. ידעתי שההורים שלי גזענים, אבל עם אמא שלו הייתי בשוק.

"מאמא שלו הייתי בשוק", קרלה ליקאבולי

***

כשאנדריי רצה שנעשה ילד אמרתי לו שאנחנו צריכים להתחתן קודם. לא כי היה לי חשוב לי להתחתן, אלא כי ידעתי שממילא לא הולך להיות לנו קל ושאנשים הולכים להדביק לנו כל מיני סטריאוטיפים כמו "הם לא באמת התכוונו להיות ביחד, היא פשוט נכנסה להריון לא מתוכנן אז הם נתקעו אחד עם השניה". היה לנו חשוב להראות שבאמת התכוונו ותכננו להיות ביחד והתינוק שלנו הוא לא תאונה. אז התחתנו. שבוע לפני החתונה אמא של אנדריי אמרה לו שהוא אכזבה לשחורים בכל העולם. לא ידענו אם היא בכלל מתכוונת לבוא לחתונה. בסוף היא הגיעה.

את קינקייד היא פגשה לראשונה כשהיה בן שישה שבועות, והדבר הראשון שהיא אמרה כשהיא החזיקה אותו היה "אלוהים, הוא כל כך בהיר!" בנימה של גועל, כמעט תיעוב. זה היה הדבר הראשון שהיה לה להגיד על הנכד הבכור שלה. ההורים שלי, מצדם, מאוד שמחו שהנכדים יצאו בהירים, הם ממש הרגישו הקלה. הם היו איתי בחדר הלידה ואני זוכרת, שניה אחרי שהוא יצא, את אמא שלי אומרת "אלוהים, איזה צבע יפה יש לו!". הייתי איתם בחדר בלידות של שני האחיינים הלבנים שלי, אף אחד לא אמר אף פעם שום דבר על הצבע שלהם.

בהתחלה ההורים שלי היו פולטים שטויות, למשל כשהם היו מציגים את הילדים בתור "הנכדים המעורבים שלנו" והייתי צריכה להגיד להם "לא, הם פשוט הנכדים שלכם". הם היו אומרים את זה בגאווה, כאילו "תראו אותנו, אנחנו כאלה מגניבים ומגוונים". וזה נתן לגיטימציה לגזענות שלהם שלא באמת עברה להם.

***

במשך שנים לילדים שלי לא היה ממש מושג לגבי הגזע שלהם. כלומר, הם ראו שהם לא דומים בכלל לבני הדודים שלהם שכולם לבנים ובלונדיניים, אבל אני חושבת שהם הניחו שגם הם לבנים, כי העור שלהם בהיר יחסית. האמת היא שהם לא דומים לאף אחד מאיתנו. הם לא בהירים כמוני והם לא כהים כמו אנדריי. כשקמדן היה בן שלוש או ארבע הוא אמר לי "אמא, יש לי צבע כמו שלך, אפרסק". כי אפרסק היה הצבע שהוא היה משתמש בו בגן לצבוע ציורים של המשפחה. אבא היה החום ואני ושני הבנים היינו אפרסק. אז אמרתי להם "האמת היא שאתם ערבוב שלי ושל אבא, אתם גם וגם". והם אמרו "אוקיי", והמשיכו הלאה.

רק מאוחר יותר התחלנו לנהל שיחות יותר מפורטות בנושא הזה. מוקדם יותר השנה הייתה לנו את "השיחה" על המשטרה. זה היה בעקבות גל של ירי משטרתי בגברים שחורים בלתי חמושים, לפני שעמדנו לצאת ארבעתנו לעצרת מחאהשל Black Lives Matter. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אמרתי שעוד לא צריך לנהל את "השיחה", אבל אנדריי אמר שחייבים, שהיינו צריכים לעשות אותה כבר בשנה שעברה, ושהוא היה בן חמש כשאמא שלו עשתה לו את "השיחה".

"השיחה" בעיקרון הולכת ככה:

1.       כשאתה נתקל בשוטר אתה צריך לנהוג בצייתנות מוחלטת.

2.       אתה עונה רק ב"כן אדוני/לא אדוני", שם את הידיים על הראש שלך ככה שיראו אותן כל הזמן, ולא זז.

3.       אם רוצים לראות תעודת זהות שלך אתה לא שולח יד לכיס, אלא מבקש מהשוטר שיוציא אותה.

4.       אם אתה הולך לאיבוד ברחוב או במקום ציבורי, אל תפנה לשוטר אלא תנסה למצוא איזושהי אישה עם ילדים, כי אמא תמיד בטוחה יותר לילד שחור מאשר שוטר.

הייתי בהלם. שאלתי את אנדריי, "כל זה אמא שלך אמרה לך כשהיית בן חמש?" והוא ענה שכן, כל ילד שחור בארצות הברית שומע את זה מההורים שלו, וגם הילדים שלנו חייבים לדעת את זה. כל מה ששחורים בארצות הברית יודעים כבר 300 שנה ואנחנו הלבנים מגלים רק בשנים האחרונות, בגלל דיווחים של התקשורת ופייסבוק לייב ותנועת Black Lives Matter.

קמדן בכה אחרי "השיחה". בבת אחת השתנתה לו כל הפרספקטיבה, גילינו לו שהעולם הוא לא מקום בטוח עבורו כפי שהוא בטוח עבור חברים שלו ששני ההורים שלהם לבנים. הוא בכה שזה לא פייר. הוא צודק. לקינקייד יש ODD, והוא אוטומטית מתריס ומתווכח ואנחנו נורא דואגים לו כי הוא יהיה זה שיתווכח עם השוטר או יענה בחוצפה, ופשוט אסור לעשות את זה.

והכי נורא זה שכדי להירגע אני חושבת לעצמי, טוב, לפחות הוא בהיר יחסית, הוא יותר בטוח כי הוא נראה פחות מסוכן, הוא יכול לעבור בתור לא-שחור. כי זאת האמונה שכולם גדלים איתה, גם שוטרים: ככל שאתה כהה יותר, אתה מסוכן יותר. ואני אומרת לעצמי שבניו יורק אנחנו בטוחים יותר כי השוטרים פה רגילים לאנשים מכל הצבעים והגזעים. אבל כשאנחנו מבקרים את ההורים שלי במישיגן או את אחותי, בפרבר הלבן לגמרי של שיקגו שבו היא מתגוררת, אני תמיד מרגישה שהילדים שלי בסכנה פוטנציאלית.

***

הילדים שלי הולכים לבית ספר שיש בו המון משפחות מכל מיני רקעים ומוצאים ותרבויות, כך שהגזע שלהם לא תופס חלק גדול בהגדרה העצמית שלהם.היא יותר תלויה ב"אני עושה ספורט", או "אני ממש טוב בחשבון", או "אני אוהב פוקימון", וככה הם גם מודדים אנשים אחרים. זה לא שהם עיוורי צבעים, כשהם רוצים לתאר מישהו הם אומרים "יש לו עור חום בהיר“או  "יש לה עור חום כהה", או "הוא כמוך אמא, בצבע אפרסק". אבל זה פשוט לא מקושר אצלם לתכונות או קבוצות ייחוס.

בהתחלה התקבלנו לבית ספר בשכונת בד-סטיי שעוברת ג'נטריפיקציה אבל עדיין שחורה ברובה המוחלט. בבית הספר ההוא ההתפלגות של התלמידים היתה 92% שחורים, 6% היספנים ו 2% "אחר". באותו זמן היינו ברשימת המתנה לבית הספר הנוכחי, היותר מגוון, בשכונת פורט גרין שהיא שכונה יותר מעורבת. היה דיבור חזק עליו שהוא בית הספר האידיאלי למשפחות מעורבות בברוקלין, גם באג'נדה שלו וגם בפועל. אנדריי נורא דחף לכיוון של בית הספר השחור בבד-סטיי כי הוא חשב שהם צריכים להיות בסביבה ובתרבות שחורה. אני לא הסכמתי שזה יהיה להם טוב כי פחדתי שהם נורא יבלטו בשונות שלהם ולא ירגישו שייכים ושיהיה להם קשה. בעצם אנדריי רצה לגדל ילדים שחורים ואני רציתי לגדל ילדים מעורבים. ברגע שהתקשרו להגיד שהתקבלנו לבית הספר המגוון עברנו לשם. לי לא היה בכלל ספק, לאנדריי לקח יותר זמן להשתכנע. אני חושבת שבקיץ ההוא אנדריי השלים עם העובדה שהילדים שלו הם לא רק שחורים.

אני בחיים גם לא הייתי שולחת אותם לבית ספר לבן לחלוטין, או לכל בית ספר שהוא "משהו" לחלוטין. אני לא חושבת שזה בריא. אני מאמינה שככל שאתה משתלב יותר בין אנשים ששונים ממך, כך אתה מבין אותם יותר. אני מתה על זה שהילדים שלי חוזרים מבית ספר ומספרים לי משהו שקיואו, ילדה יפנית מהכיתה שלהם, סיפרה להם על יפן.

עכשיו כשאנחנו מדברים על אנשים שחורים או על אנשים לבנים הם אומרים "אנחנו גם וגם, אז אנחנו מרוויחים פעמיים". הם זוכים ליהנות מכל העולמות, זה נהדר.

אני יודעת שהתקבלנו לבית הספר השחור ההוא כי הילדים שלי לבנים. והתקבלנו לבית הספר הנוכחי שלנו כי הילדים שלי שחורים. אני יודעת את זה בוודאות כי כל מי שנשלף מרשימת ההמתנה היו ילדים למשפחות לא לבנות (אסייאתיות, שחורות, הודיות וכו'). וכשנגיע לשלב הקבלה לקולג', להיות ילד עירוני ממשפחה מעורבת זה זהב טהור, זה כמו לזכות בלוטו, כולם ירצו את הילדים. ואני בעד להשתמש בזה איפה וכמה שרק אפשר.

***

אחרי שקראתי את "בין העולם לביני" של טה-נהיסי קואטס נפל לי האסימון לגבי אנדריי. אף פעם לא הבנתי התנהגויות מסוימות שלו עם הילדים, איזו עקשנות וכעס חסרי פרופורציות שהיו יוצאים ממנו כלפיהם, ורק אחרי שקראתי את הספר הבנתי:הוא כועס על הילדים שלו על זה שהם כל כך חופשיים. הוא אף פעם לא קיבל הזדמנות לגדול ככה. הוא היה צריך להיות שמור כל הזמן, לגדל שיריון עבה. כי בתור ילד שחור בעיר או שאתה בכנופייה או שאתה חוטף מכות רצח מהכנופייה, אז אתה צריך להיראות קשוח כדי לשמור על עצמך. אז יש לו עדיין את המדים מאז: הנעליים הגבוהות, המכנסיים הגדולים, טי שירט לבנה, כובע מצחייה, אף פעם לא יוצר קשר עין. אלה המדים שאפשרו לו לשרוד, לעבור בשכונה בלי שייטפלו אליו כי הוא נראה מספיק קשוח. אפילו שאנדריי תמיד היה תלמיד מצטיין ותולעת ספרים, הכי ילד טוב ושקט, אבל הוא היה חייב את ההופעה החיצונית הזאת, להיראות כאילו הוא מחביא עליו סכין או אקדח ולא כדאי להתעסק איתו כי עוד שניה הוא ייצא עליך, וככה עזבו אותו בשקט. והוא עדיין לובש את הפסאדה הזאת היום, כבר בלי להתכוון ובלי לחשוב על זה, זאת חתיכת משקולת שקשה להיפטר ממנה.

והילדים שלנו חווים ילדות אחרת לגמרי. אנדריי לפעמים אומר על אחד מהם ש"הוא רך מדי, הוא יחטוף מכות", אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קשוחים. אני לא רוצה שהם ירגישו שהם צריכים תמיד להיות על המשמר. בשביל זה אני שם, אני אגן עליהם.

לאנדריי לא היה את זה, בתור ילד עירוני שחור עם אמא חד הורית. הוא גדל בעולם אחר לגמרי. ובהרבה מובנים הוא עדיין בעולם אחר ממני. למשל כשאני צורחת על איזה אדיוט שחותך אותנו בתור בהום דיפו, ואנדריי נלחץ שעוד שניה יירו בנו. ולי אין מושג על מה הוא מדבר: איזה יירו בנו?אף אחד לא יירה בי. פעם אחת שוטר תפס אותי בכח בטיימס סקוור ודפקתי לו מרפק בחזה, נאבקנו ככה לכמה שניות. אנדריי היה בשוק ואמר שהוא בשלב הזה כבר היה מת. והוא בטח צודק.

"אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו קשוחים". קרלה, אנדריי, קינקייד וקמדן

זה עניין של ציפיה לאפליה, אנדריי כבר למד לצפות ליחס הזה והילדים שלי לא. ובאיזשהו רובד לא מודע זה מרתיח אותו. אבל מהחיים איתו למדתי המון על המקום שממנו הוא בא ועל תנועת הכח השחור, ועל גזענות ממוסדת, דברים שבחיים לא הייתי שמה לב אליהם אם לא הייתי נשואה לגבר שחור, כי למה שלבנים בכלל יחשבו על זה? ועכשיו אני מאוד מקפידה עם הילדים, למשל שבתכניות שהם רואים בטלויזיה או בספרים שהם קוראים לא יהיו רק לבנים, וזה לא קל כשהם קוראים הארי פוטר כמו כל החברים שלהם, ואין שם דמות אחת שהיא לא לבנה.

***

כשסיפרנו לילדים שהיו זמנים שהיה לא חוקי לאבא ולאמא להתחתן ולהקים משפחה בגלל שאמא לבנה ואבא שחור, זה פשוט נשמע להם לא הגיוני. הייתי חייבת להסכים איתם. זה עלה בשיחה בשנה שעברה בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון בנושא השיוויון בנישואים שהפכה נישואים חד-מיניים לחוקיים בכל ארצות הברית. סיפרנו להם גם שעכשיו האימהות של מתיאו החבר שלהם, יכולות סוף סוף להתחתן. הם פשוט לא הבינו למה הן לא יכלו עד עכשיו, זה נראה להם הזוי לחלוטין.

אני מאושרת שהם גדלים בעולם שבו יכול להיות להם נשיא שחור וכל אחד יכול להתחתן עם כל אחד. זה פשוט מדהים. אני מאמינה שפעם לא יהיו "נישואים חד מיניים" או "נישואים בין גזעיים", יהיו פשוט "נישואים". בכלל, בעתיד לא יהיו גזעים או מגדרים, נהיה כולנו אנדרוגינוסים בצבע בז'.

***

כשטראמפ נבחר הייתי המומה. פשוט המומה. היה לי ברור שהילרי תנצח ושתהיה לנו נשיאה. אז הייתי בשוק. אנדריי לא. לא שהוא היה בטוח שטראמפ ינצח, אבל הוא לגמרי חשב שיש סיכוי רציני שזה יקרה. בכלל, אני מרגישה שכל ההתפכחות הזאת שמדברים עליה עכשיו, שהדמוקרטים מתעוררים ומבינים איפה הם חיים – זה רק לגבי לבנים. אנדריי ואמא שלו ושאר השחורים שחיים כאן ממש לא גילו רק לפני שלושה שבועות שאמריקה גזענית. זו המציאות שלהם כל החיים. רק הלבנים, בעיקר אלה שחיים בבועה ההיפית, הרב-תרבותית והמכילה שלנו בברוקלין יכלו פשוט לא לראות את זה.

ועוד משהו שמוסיף להלם – וזה גם סוג של פריבילגיה ששמורה ללבנים בלבד – זה שלא קיבלנו את מה שציפינו לקבל, את מה שחשבנו שמגיע לנו. היה לנו ברור שהילרי צריכה להיות הנשיאה כי זה מה שרצינו ונראה לנו הגיוני ונכון. הציפייה הטבעית הזאת לקבל את מה שלכאורה מגיע לך היא הבדל נורא גדול ביני לבין אנדריי, וזה הבדל בין לבנים לשחורים כאן. אנדריי התרגל כל החיים שלו לא לקבל את מה שהוא רוצה, התרגל שהעולם לא מתנהל לפי הציפיות שלו, שהקול שלו הוא לא המיינסטרים. הוא בעצם רגיל להיות בצד המפסיד. וזה ההלם שהמצביעים של הילרי נמצאים בו עכשיו.

אז אנדריי ואמא שלו ושחורים אחרים מסתכלים עלינו בגיחוך כזה של "בוקר טוב, ברוכים הבאים למציאות שלנו". כלומר מבחינתם שמונה השנים של אובמה היו האנומליה, ועכשיו מתקנים וחוזרים לתלם המוכר של אמריקה שאין בה מקום אמיתי ללא לבנים. הרי אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו כור היתוך ומקום שבו כל אחד יכול להתקבל ולהצליח ואין גבול לאפשרויות, אבל כבר כמעט מאתיים וחמישים שנה כל נשיא שהיה לנו – חוץ מאחד בלבד – היה גבר לבן.

זה גם מכתיב את ההבדל ביני ובין אנדריי בגישה של מה עושים מכאן: אנדריי הרבה יותר פסימי ממני, הרבה פחות מאמין שיהיה טוב בסוף. הרבה פחות מאמין ביכולת של המדינה הזאת להשתנות. אני נורא אופטימית מטבעי ואומרת לעצמי "אוקיי, זו נסיגה זמנית לאחור במסגרת מאבק ארוך טווח". תמיד כשאני נתקלת בקושי אני נותנת לעצמי יום אחד להתפרק ולהיות שפופה ולמחרת אני קמה מחדש. אז גם עכשיו, אחרי הבחירות, ישבתי ובכיתי יום שלם ולמחרת קמתי מוכנה לעבודה קשה לקראת הבחירות לסנאט ולקונגרס עוד שנתיים ולקראת ההתמודדות על הנשיאות בעוד ארבע שנים. ואני נכונה להיאבק מתוך איזו ידיעה פנימית שבסוף ננצח, כי אין אפשרות אחרת.

הילדים היו הרוסים בבוקר שאחרי הבחירות. במשך כל תקופת הבחירות הם היו מאוד מעורבים ודיברנו איתם על המועמדים ועל ההבדלים ביניהם ומה כל אחד מהם חושב ורוצה לעשות. הם היו בכזאת התרגשות בלילה לפני, וכשהם הלכו לישון הם ביקשו שנשאיר להם פתק עם הבשורה שהילרי ניצחה על הדלת של חדר השינה. ובבוקר הם באו אלינו למיטה ואמרו: "שכחתם את הפתק!" ואמרנו להם: "כי היא לא ניצחה". הם היו המומים, ושניהם התחילו לבכות.

אנחנו מרגישים שהביטחון האישי של אנדריי והילדים, בתור לא לבנים, נפגע. כל יום שומעים על עוד ועוד תקריות אלימות נגד מיעוטים: שחורים, היספנים, מוסלמים, אסייאתיים, טרנסג'נדרים. מוונדליזם של מקומות תפילה או מרכזים קהילתיים ועד תקיפות פיזיות ברחוב. זה קורה אפילו פה בניו יורק, שלא לדבר על שאר המדינה. הבחירה של טראמפ שחררה אנרגיה נורא אלימה ונתנה אישור ברור לגזענות ולשנאה לצאת החוצה.

בגיל ארבע הוא כבר הבין שבעולם הזה אתה נשפט לפי המראה שלך. ואם אתה חום, אתה נשפט לרוב בחומרה רבה ובחוסר הוגנות. בגיל ארבע

דרליה הייז-סינגלטון בת 44, מתגוררת בשכונת פורט גרין בברוקלין, ניו יורק. נשואה לג'ו, אמא לג'וזף (7)

בשנה וחצי האחרונות, עם הקמפיין הגזעני של טראמפ וההיענות העצומה אליו, ועם הצטברות הדיווחים והצילומים בלייב מירי משטרתי בשחורים, אני כבר לא יכולה יותר. אני מסתכלת על ג'וזף – שכבר עכשיו מאד גבוה ונראה מבוגר מגילו האמיתי – ואני נמלאת פחד. הילד שלי הולך להיות גבר שחור גבוה ובולט, שרק הנוכחות שלו יכולה להפחיד לבנים, אפילו בלי שהוא יעשה שום דבר. עוד כמה שנים הוא יהיה בתיכון ואני כבר לא אוכל לקחת אותו לכל מקום בעצמי. הוא פשוט יהיה בחוץ, בעולם, ואני יודעת שאני לא אנשום כל פעם, עד שאראה אותו שוב בדלת.

"מה?! לא יכולנו להצביע? מה?! היינו עבדים?!". משפחת הייז-סינגלטון

הרגע בו חמסתי לבני את התמימות

כשג'וזף היה בן ארבע, הוא שאל אותי מי זה מרטין לות'ר קינג הזה שלכבוד יום ההולדת שלו יש חופש מהגן. אמרתי לעצמי, אוי לא. הנה זה בא. הרגע שבו אני חומסת לו את התמימות. הוא בכלל לא ידע שיש עניין, ועכשיו אני צריכה ליידע אותו על עבדות, על זה שלא יכולנו להצביע, שלא יכולנו לשבת באוטובוס עם לבנים או לשתות מאותן ברזיות. הסתכלתי לתוך העיניים שלו וידעתי שהמידע הזה שאני חייבת לספק לו הולך לשנות אותו באופן בלתי הפיך.

הרגשתי שאני לא יכולה לספר הכל בבת אחת, שאני לא מוכנה. לא רציתי לפוצץ לו את הבועה, אבל הוא שאל, והוא ילד מאד סקרן וחקרני וכל תשובה שלי גררה עוד שאלות מצדו, וזה לא נגמר. הוא פשוט היה בשוק, "מה?! לא יכולנו להצביע? מה?! היינו עבדים?!", והיה לו מבט של "מה לעזאזל קורה פה?". בגיל ארבע הוא כבר הבין שבעולם הזה אתה נשפט לפי המראה שלך. ואם אתה חום, אתה נשפט לרוב בחומרה רבה ובחוסר הוגנות. בגיל ארבע.

איפה יש אנשים לבנים?

בהתחלה ג'וזף בכלל לא הבין מה זה אנשים לבנים. הוא חשב שמדובר באמת בצבע לבן ושאל איפה יש אנשים כאלה. הייתי צריכה להגיד לו, "יש לך בכיתה ילדים לבנים, חלק מהחברים של אמא ואבא לבנים. אתה רואה אותם ברחוב". הוא היה מופתע. הוא פשוט חשב שכולם אותו דבר, רק בכל מיני גוונים של חום.

פעם, כשג'וזף היה בערך בן שלוש, היינו במסעדה, ולמלצרית שלנו היה עור כהה מאוד. ג'וזף אמר לי "תראי כמה שהיא כהה". עניתי לו "אני רואה! נכון שזה נורא יפה? תראה איזה גוון כהה ועמוק ועשיר יש לעור שלה" והוא התלהב, "כן, נכון, את צודקת!". וכשהיא ניגשה אלינו לשולחן הוא אמר לה "אני חושב שאת נורא יפה" והיא היתה בהלם, היו לה דמעות בעיניים והיא נורא התרגשה והודתה לג'וזף. היה ברור שהיא לא רגילה לשמוע כמה היא יפה.

שיאהב את העור החום שלו, ולא ירצה להיות בהיר יותר. משפחת הייז-סינגלטון

בהרבה תרבויות, לא רק האמריקאית, ככל שהעור בהיר יותר והשיער חלק יותר, זה נחשב יפה יותר. לכן תמיד היה לי חשוב שג'וזף יעריך את עצמו ואת הצבע שלו ותמיד – מאז שהוא תינוק, כשהייתי עושה לו אמבטיה – הייתי מקפידה לעצור במיוחד ולהתפעל: "וואו, תראה כמה שאתה יפה. כמה יפה העור שלך, כמה יפים התלתלים המקורזלים שלך". הקפדתי להעצים אותו בעיני עצמו. שיאהב את העור החום שלו, ולא ירצה להיות בהיר יותר רק בגלל שהוא בחברה של לבנים. ברור לי שהחברה תפציץ אותו במסר – חצי סמוי – הפוך לגמרי. בפרסומות, למשל, הוא ייתקל באידיאל יופי שונה וכדאי שתהיה לו תפיסה חזקה שלא תושפע מהסביבה. אני לא רוצה שהוא יתחיל לפקפק בעצמו ויחשוב "אני באמת כזה כמו שאומרים? האם משהו בי לא בסדר?", אני רוצה שהוא יהיה בטוח ויידע בוודאות שהוא שווה ושיהיה לו ביטחון מלא במי שהוא.

אני חייבת תמיד להעצים אותו ואת הדימוי שלו בעיני עצמו כי הוא לא גבר לבן. הוא ילד שחור, שיגדל להיות גבר שחור במדינה הזאת, וזאת עמדת מוצא של נחיתות. אני פמיניסטית אבל חוסכת לו את שיחות המגדר וההעצמה הנשית, כי אני מרגישה שהוא לעולם לא יהיה הגבר הלבן הפריבילגי שהוא הסמל של דיכוי הנשים. בחברה שלנו, אפילו נשים שחורות במצב יותר בטוח ממנו, כגבר שחור. מנשים שחורות לא מפחדים ולא שמים אותן על הכוונת כמו שעושים לגברים שחורים.

ילד שחור הוא לא ילד לבן

בשכונה שלנו מעולם לא נתקלתי בגילויי גזענות כלפי ג'וזף, אבל אני חושבת שזה גם בגלל שג'וזף הוא ילד טוב ושקט שמתנהג בצורה מושלמת. אם היתה לו איזושהי בעיה התנהגותית, ולו הקלה ביותר, הוא לא היה זוכה לתגובה עדינה ומלטפת כמו שחברים לבנים לכיתה שלו מקבלים, גם מהורים אחרים וגם מהנהלת בית הספר. אם ג'וזף היה מתנהג כמו אחד החברים הלבנים שלו – ילד פרוע מאוד שמרביץ ומתחצף ולא מקשיב –הוא היה מיד מסומן ומתוייג ומנודה, פשוט כי זה מאשש איזו דעה קדומה וגזענות שהתחבאו שם כל הזמן ויוצאות בנסיבות כאלה, אפילו בסביבה הכי ליברלית לכאורה. אני לא מדמיינת: מחקר של משרד החינוך האמריקאי גילה שבתי ספר מענישים בחומרה רבה יותר ילדים שחורים מאשר ילדים לבנים.

אמרתי לג'וזף מגיל מאוד צעיר בצורה מאוד מפורשת: יש הרבה דברים שאתה לא תוכל לעשות או להגיד כמו החברים הלבנים שלך כי עליך יסתכלו אחרת וישפטו אותך בחומרה רבה יותר. אתה חייב להיות מושלם, כי אם תעשה או תגיד משהו פחות מזה, יתייגו אותך בתוויות הקלאסיות של גבר שחור ואלים, לא סתם ילד שובב. במדינה הזאת ילדים לבנים עושים טעויות וסולחים להם, אבל לך זה עלול לעלות בחיים. אם אתם משחקים ברחוב, ואתה הכי גבוה והכי כהה מכולם, זה לא רעיון חכם כל כך לרוץ עם הקפוצ'ון על הראש. או רובי צעצוע – ילדים לבנים יכולים לשחק בזה ברחוב ואתה לא, כי ילד שחור בן 12 ששיחק ברובה צעצוע נורה למוות על ידי השוטרים ואף אחד אפילו לא הועמד לדין.

הוא לא מרגיש חסר אונים ופאסיבי מול מציאות שרירותית. ג'וזף וג'ו

אתה תצטרך לעבוד קשה יותר מהחברים שלך כדי להגיע לאותו מקום. הם יכולים להיות טובים – אבל אתה חייב להיות מעולה. הרי אם אובמה היה גומר את הקולג' עם הציונים הנמוכים שג'ורג' בוש גמר איתם – הוא בחיים לא היה נבחר לנשיא. גבר שחור חייב להיות פי עשר יותר טוב רק כדי להגיע לאותו מקום של המתחרה הלבן שלו.

נכון שרוב ההורים לא מנהלים את השיחות האלה עם ילדיהם בני השש והשבע, בטח לא הורים לבנים, פשוט כי הם לא צריכים. חשוב לי שג'וזף יהיה ילד שמח ומאושר, אבל אני לא רוצה לשמור אותו בבועה מנותקת מהעולם. ועד כמה שזה עצוב לי שאני צריכה לנהל איתו את השיחות האלה, זה העולם שהוא חי בו ואני רוצה לצייד אותו בצורה הטובה ביותר להתמודד עם עולם שיהיה מלא דעות קדומות לגביו.

אני לא מרגישה שזה מפחיד אותו, דווקא כי אנחנו מדברים על זה ומפרקים את זה. אז אמנם הוא מפוכח יחסית לילד בגילו, אבל הוא גם מבין שיש לו קול ושהוא יכול לתרום לעולם בדרכו. למשל בקיץ האחרון שהשתתפנו בצעדה של Black Lives Matter ג'וזף עלה ודיבר מול הקהל, כך שהוא לא מרגיש חסר אונים ופאסיבי מול מציאות שרירותית. הוא יודע שיש לו כוח ועוצמה ודברים שהוא יכול לעשות, וזה מסר שמאוד חשוב לי להעביר לו.

מהעבדות ועד טראמפ

אני מאמינה שהשנאה שפרצה לפני השטח כשאובמה נבחר היא זאת שהביאה לנו את טראמפ, עם סיסמאות כמו "להפוך שוב את הבית הלבן ללבן" ופריחה מחודשת של הקו קלוקס קלאן בדרום. מיד אחרי שהוא נבחר התפרצה אלימות איומה כלפי מיעוטים בגלל שהבחירה שלו נתנה תוקף להתנהגות כזאת. הקמפיין שהוא ניהל, הדברים הגזעניים והמפלגים שהוא אמר נתנו אישור וקול לגזענות, אפילו מעין גאווה להציג ברבים את הגזענות והדעות הקדומות. וזה רק הולך להתדרדר במהלך הנשיאות שלו. הנזק בבחירה של טראמפ כל כך עמוק ומהותי שאין לי מושג איך יתבצע תיקון, אם בכלל.

מצד אחד זה מדהים ובלתי נתפס שטראמפ נבחר, ומצד שני זה נותן מושג מאוד ברור ומבעית על איפה אנחנו חיים. הנה זה, מול עינינו, בכל תפארתו הכתומה, מתיישב היטב עם ההיסטוריה הבכלל לא רחוקה של המדינה הזאת. ואפילו לא צריך להרחיק עד ימי העבדות: הלינצ'ים, חוקי ג'ים קרואו, ההפרדה, האיסור על נישואים בין שחורים ללבנים בוטל לפני חמישים שנה בסך הכל. זה לא פרה היסטורי, זו מציאות שאמא שלי חייתה כילדה בדרום ארה"ב.

כששידרו בטלויזיה את הסדרה שורשים הייתי ילדה בבית הספר היסודי, אבל אני זוכרת היטב איך כבר למחרת השידור הראשון האקלים השתנה. בבית הספר היתה תחושה אחרת באוויר, ילדים שחורים הסתכלו פתאום אחרת על ילדים לבנים. היה פתאום מין כעס שלא היה שם קודם, איזה זעם שהיה תוצאה של העיניים שלנו שנפקחו לפתע. ילדים לבנים פתאום הרגישו קצת מבוכה או אשמה, היה מתח ממשי באוויר. כי עם הדור שלי לא דיברו על העבדות באופן מעמיק, כל מה שידענו זה מהמעט שהיה בספרי הלימוד שלנו. היו עבדים והם שוחררו, סוף טוב הכל טוב, כמו אגדת ילדים. מי שבאמת רצה לדעת ולהעמיק היה צריך ללמוד במיוחד על ההיסטוריה האפרו-אמריקאית, כי אז זה לא היה חלק מהלימודים על ההיסטוריה האמריקאית.

אני התעניינתי אז למדתי, למשל, שתינוקות שחורים של עבדים שימשו כפתיונות לתנינים. אני זוכרת את הרגע שגיליתי את זה, לא יכולתי לדבר בכלל. ולא הצלחתי לגמור אף ספר של טוני מוריסון מרוב שהם קשים ומלאים בפרטים איומים ונוראים. חמדת… זה היה יותר מדי בשבילי. יש את הסצינה שהגיבורה חושבת שהלבנים חוזרים לתפוס אותה, והיא שוחטת את התינוקת שלה כדי שהלבנים לא יעשו את זה. וחשבתי "זו יכולה הייתה להיות אני". והייתי מדמיינת איך זה להיות שבויה ככה עם הילד שלך במכירה פומבית ומישהו לוקח לי את ג'וזף בגיל ארבע, קונה אותו מהאדון שלי ויותר אני לא אראה אותו. הייתי מעדיפה שהוא ימות מאשר יילך לקראת גורל לא ידוע. לחיות בלי לדעת איפה הילד שלך ומה עובר עליו ובלי להיות מסוגלת להציל אותו, זה הגיהנום. זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאמא. אני פשוט לא מסוגלת לתפוס את העובדה שכל כך הרבה אימהות חיו את הסיוט הזה.

יש המון כאב בין דורי לא מעובד עדיין מתקופת העבדות, אלה משקעים רגשיים כבדים שלא נעלמים כל כך מהר ובארצות הברית זה בכלל לא מוכר ולא זוכה להתייחסות הראויה.

עדיין לא כולם שווים

אנשים מדברים על הגזענות נגד שחורים כאילו זה נחלת העבר, כאילו "יאללה, צאו מזה, תתקדמו. תמשיכו הלאה, תפסיקו להשתמש בעבר בתור תירוץ". תתגברו? אתם צוחקים עלי? עד לפני ממש לא הרבה זמן היה אסור לי להיות בעלים של נכסים, לצבור רכוש, להתחתן עם מי שאני רוצה, להצביע. אין לנו הון משפחתי שירשנו מדור לדור כי עד ממש לא מזמן בכלל לא נחשבנו לבני אדם. והעושר שעבר אליכם במשך דורות ואפשר לכם להיות מי שאתם עכשיו נתפס כמשהו מובן מאליו. והניסיון לצייר איזה קו שרירותי שממנו והלאה כולם שווים והגורל של כל אחד תלוי רק בבחירות שלו ובמעשים שלו – זה פשוט לא נכון.

איך בדיוק אתם מצפים שאנחנו – אחרי שתקעו אותנו בפרוייקטים של דיור ציבורי ובבתי כלא מופרטים – נתקדם? אם בתי הכלא פועלים כמו עסקים פרטיים, כל אסיר הוא שורת רווח ויש תמריץ לעצור אותנו כדי להחזיק את העסק? אז בשכונות השחורות ילדים גדלים בלי אבות ונוצר מעגל קסמים של מצוקה והנצחת פערים. ואז באים ומצקצקים "אח, האנשים האלה, הם פשוט לא מסוגלים להתאפס על עצמם". זאת אמריקה.

וכשיש אפליה מתקנת, שנוצרה כדי לתקן משהו שבאמת דרש תיקון – אנשים מתלוננים שזה לא פייר, שצריך להתקבל לעבודה וללימודים בזכות, ולא בחסד. אתם באמת רוצים לדבר על זכויות? אתם ירשתם מדורי דורות את כל הזכויות שלכם והזכאויות שלכם.

האפליה והגזענות נמשכות עד היום. אפילו כאן בניו יורק, דברים קטנים שכבר רגילים אליהם כחלק מהחיים. למשל כשג'ו ואני מנסים לעצור מונית, אף אחד לא עוצר לגבר שחור גבוה. אחרי כמה זמן הוא תמיד לוקח צעד אחורה כדי שלא יראו אותו ואז כשרואים רק אותי ישר עוצרים, הוא בא ואנחנו נכנסים ביחד ואני אומרת לנהג לאן לנסוע, לא הוא ולא אנחנו עושים מזה ענין מיוחד.

או בעבודה, אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה אחרי שדיברו איתי בטלפון: "וואו, את מדברת כל כך טוב! וואו, כשדיברתי איתך בטלפון לא היה לי מושג שאת בעצם שחורה! וואו, את כל כך יפה, עם מה את מעורבת? לא יכול להיות שאת שחורה לגמרי". אני תמיד בשוק מהאנשים האלה ומאיך שהם מאמינים שלהגיד לי שאני נראית רק חצי שחורה יתפרש אצלי כמחמאה, כי ברור להם שלהיות שחור זה נורא ואיום והם פשוט מניחים שזה ברור גם לי. לא נראה לי שהם אפילו עוצרים לחשוב על זה. אם הייתי אומרת להם לחשוב על זה רגע הם ישר היו אומרים "לא, זה בכלל לא מה שהתכוונתי". אבל זה בדיוק מה שהתכוונת. מה שמשתמע מהדברים שלך הוא שלהיות שחור זה להיות מכוער ובור. וזה עוד אנשים שלכאורה אין להם שום בעיה עם שחורים.

הרבה לבנים סובלים מחוסר מודעות או סוג של בורות. דרליה הייז-סינגלטון

אפילו במעגלים החברתיים שלי אני נתקלת לפעמים בווייב המשונה הזה שנשים מתחילות לדבר איתי במין סלנג של שחורים, מין דיבור כזה שהם רואים בטלויזיה או בסרטים בין שחורים והם מפנים אותו אלי כאילו בקטע של קרבה, "יוֹ, גירל, ווסאפ", זה נורא תמוה בעיני ואני נותנת מין מבט נבוך כזה כי אני בכלל לא מדברת ככה. אני לא רואה בזה משהו מרושע, זה נעשה בתום לב אבל בכל זאת, לא כולנו מדברים אותו דבר, אתם יודעים. זה לא שאני ניגשת לכל בחורה לבנה שאני פוגשת ומתחילה "או מיי גוד, לייק, הלו…." כי זה הדיבור הסטריאוטיפי של בנות לבנות.

אני לא שונאת לבנים. אני כן חושבת שהרבה לבנים סובלים מחוסר מודעות או סוג של בורות, חוסר ניסיון להסתכל מעבר לחוויות האישיות שלהם ולהבין את המצב החברתי והפוליטי של קבוצות אחרות. כשאומרים שלבנים הם פריבילגים, הם ידברו על עצמם ויגידו "אני ממש לא פריבלגי" וייתנו דוגמאות ספציפיות מהחיים שלהם. אבל אני לא מדברת על פריבלגיה במונחים של חשבון הבנק של ההורים שלך או גודל הבית שגרת בו כילד. אני מדברת, למשל, על זה שכגבר לבן, אם אתה נוהג במכונית יקרה, אתה לא צריך לחשוש ששוטר יעצור אותך לבדוק שהרכב לא גנוב. וגבר שחור כן. זה קורה כל הזמן. זו הפריבלגיה שאני מדברת עליה. לא להיות מודע לצבע העור שלך ולחשוב כל הזמן איך הסביבה תגיב לצבע העור שלך, זו בהחלט פריבלגיה.

מו (מוניפה) רוברטס, 43, מתאמת פעילות גופנית לבתי ספר יסודיים במשרד החינוך של העיר ניו יורק.

שרה קליין, 41, מאמנת כושר טיפולית ופיזיותרפיסטית.

נשואות, אימהות לאוסאיי, בן 7. מתגוררות בשכונת בד-סטיי בברוקלין, ניו יורק.

מו: לפני שנים, הרמת הגבה כלפינו הייתה בגלל הנטיה המינית שלנו. עכשיו זה ענין הגזע.

שרה: מבחינה פוליטית, אני מגדירה את הזהות שלי בראש ובראשונה כחלק מקהילת הלהט"ב. יש לי אחריות מוסרית לדורות הבאים, בין היתר בגלל שהרבה אנשים מהדורות הקודמים לחמו ואפילו נהרגו כדי שמו ואני נוכל לחיות יחד כזוג נשים. אבל מבחינת חזיתות הלחימה – אני מרגישה שהיותי לסבית היא כבר לא עניין גדול, לא רק בתוך ניו יורק. אפילו באיזורים הכפריים הכי נידחים שאליהם אני מפחדת להגיע עם אשתי ובני השחורים – לכולם, גם לגזענים הכי גדולים, יש איזה בן דוד הומו, וכולם רוצים ללכת לרקוד במצעד הגאווה ויודעים שאלה המסיבות הכי טובות.

מו: בהגדרה העצמית שלי אני קודם כל שחורה. אישה שחורה. אני מרגישה שאני במאבק בלתי פוסק מהיום שנולדתי. אני כל כך עייפה מלהילחם על כל דבר, והייתי רוצה להפסיק להרגיש כל הזמן תחת אש כאישה שחורה, כאם לילד שחור, כרעיה שחורה לאישה לבנה, כלסבית שחורה.

למרות ששתינו נשים ושתינו גיי, החוויה הבסיסית שלי ושל שרה מאוד שונה, כי אני מתמודדת בחזית הגזע. יש בעבודה שלי גייז וכולם בסדר עם זה, אני לגמרי בטוחה שם מבחינת המיניות שלי. אבל מבחינת הגזע שלי אני עדיין צריכה להתמודד שם. זה כאילו אני כבר לא לסבית, אני שחורה. כשאני באה הביתה, שרה שומעת ממני על היום של האישה השחורה, לא האישה הלסבית, ואיך אנשים לבנים התייחסו לאישה השחורה הזאת.

שרה: כאישה לבנה, אני כמובן אף פעם לא דואגת שמשהו שלילי שנאמר לי קשור בזה שאני לבנה, או שאני לא מקבלת משהו שאני רוצה בגלל שאני לבנה. אבל בשביל מו זו תהייה קבועה ברקע האינטרקציות שלה עם העולם: רגע, האם ההתבטאות הזאת או המעשה הזה קשורים לצבע העור שלי?

אמרתי לה, "אולי את צריכה להיות עם אישה שחורה שתבין מה את עוברת". מו ושרה

אז בתור לבנה שנשואה לשחורה ושומעת מה עובר עליה בתקשורת עם לבנים אחרים, אני חיה עם האשמה הלבנה כל הזמן. אבל לדעתי זה מאוד דומה לחוויה של זוג הטרוסקסואלי שחי ביחד באהבה, אבל אחד הוא גבר והשניה אישה ויש להם חוויות מאוד שונות בעולם שמחוץ לבית שלהם. במשך היום האישה יכולה לחטוף הערות סקסיסטיות ולחזור בערב ולשתף את בעלה שהוא אמנם גבר, אז הוא לכאורה חלק מהקבוצה המדכה והפריבליגית, אבל הוא גם בן הזוג שלה ואוהב אותה ומחוייב אליה, אז הוא בצד שלה. יש המון רגעים ביני ובין מו שאני פשוט צריכה להקשיב לה ולחוש אי נוחות ממההתנהגות של לבנים אחרים ומהקושי שלה איתם.

כשהיחסים שלנו עוד היו ממש בהתחלה, היה למו יום ממש קשה עם כמה לבנים מטומטמים, והיא חזרה הביתה כל כך מבואסת. אמרתי לה, "אולי את צריכה להיות עם אישה שחורה שתבין מה את עוברת ותדע לעזור לך יותר ממני, כי אני מרגישה שאני לא יודעת איך לעזור לך. אולי מה שהכי יעזור לך זה אם ניפרד?". מו, תודה לאל, אמרה לא, והבנתי שאני יכולה לעזור בלהפוך את הבית שלנו למקום בטוח מהעולם עבורה.

מו: למרות שספגתי הרבה גזענות ואפליה – ואולי בגלל זה – אני מנסה לא לשפוט אנשים לפי קבוצת ההשתייכות שלהם. כשהתחלתי עם שרה לא התייחסתי לכך שהיא לבנה, ואי אפשר לשלוט בלב ובמי מתאהבות. גם לא הרגשתי שיש עם זה בעיה, עד שלסביות שחורות התחילו להגיד לי "מה את עושה עם אישה לבנה? היא לא יכולה להבין את המאבק שלנו, את המציאות שלנו, היא אף פעם לא תבין". אולי, אבל היא בצד שלי, ואני אוהבת אותה. כשהיחסים בינינו נהיו רציניים אמרתי לשרה "תדעי לך שזאת הולכת להיות מערכת יחסים מאוד שונה ממה ששתינו הכרנו עד היום, את חייבת לקבל החלטה מודעת. את אישה לבנה, אני אישה שחורה, אנחנו הולכות לחטוף מהרבה מאוד כיוונים. מתוך הקהילה הלסבית, משחורים, מלבנים, האם את מוכנה לצעוד איתי בדרך החתחתים הזאת?" והיא היתה לגמרי "יאללה בלגאן". זה היה מאד מודע.

שרה: אני תמיד חייתי בגישה מעשית ולא מתנצלת: אם לא תתנצלי או תתנהגי כאילו את לא בסדר, אף אחד גם לא יתייחס אלייך ככה. ככל שאני יותר עניינית לגבי חיי, ככל שאני ישירה ואומרת בפשטות ובלי להתפתל: "לאוסאיי אין אבא. יש לו שתי אימהות, אחת היא שחורה ואחת לבנה" – כך מופנית אלי פחות אש ויש יותר קבלה. אני מודעת לחלוטין לכך שזו פריבלגיה של אישה לבנה.

"המאבק של אדם שחור מתחיל בשנייה שהוא מגיח מהרחם"

מו: המאבק של אדם שחור מתחיל בשניה שהוא מגיח מהרחם, עטוף בעור כהה. לכל מקום שאני הולכת אין לי ברירה אלא לקחת את העור החום איתי, ואני חייבת להיאבק במה שאנשים חושבים שהם יודעים עלי בתור אישה שחורה. באוטובוס, למשל, המבטים, ההזזה של הארנקים לצד הרחוק ממני, הצעדים הקטנים אחורה. זה לא נורא בשבילי כמו שזה לגבר שחור, אבל אני עדיין רואה ומרגישה את זה. או כשמישהו מחמיא לי על כמה שאני רהוטה ואני תוהה למה לעזאזל מצפים שאהיה עילגת.

גם בעבודה אני חווה באופן קבוע נימה של התנשאות ושיפוט שלי מצד לבנים. למשל כשאני מעלה רעיון ויש ממנו התעלמות מוחלטת או אי הסכמה, ואחרי חמש דקות הבן אדם שביטל את ההצעה שלי מציע אותו דבר כאילו זה בא ממנו, וזה מתקבל. זה קורה לעיתים כל כך קרובות. כאישה שחורה במקום העבודה את תמיד נלחמת להיראות, להישמע, להתקבל בכבוד. רק לאחרונה דילגו עלי במינוי למשרה שהייתי מוכשרת ומתאימה לה בדיוק ובחרו בבחורה לבנה ללא הכשרה מתאימה. אבל אם את תובעת את הכבוד שמגיע לך את ישר מתויגת בתור ABW (אישה שחורה עצבנית).

אם את מלאת תשוקה לגבי מה שאת עושה ואת מביעה התלהבות את כמובן "בעלת אישיות נפיצה" וזה לא חיובי. אז את די חייבת להתרפס במקום העבודה ומי שלא עושה זאת נתפס בצורה מאוד שלילית. זה לא שמישהו אומר לי מפורשות "תסתמי, כושית", אבל יש נימה מסוימת שכאדם שחור כבר למדתי להכיר, כמו כל אישה שחורה שעובדת בסביבה שרובה לבנה. כולן מכירות את זה ולכולן יש סיפורים זהים ממקומות העבודה שלהן. זאת עובדת חיים. האחיות שלי עוברות את זה, החברות שלי. בכל מפגש עם נשים זרות, כשמתפתחת שיחה על מקום העבודה, מיד עולים על זה שיש להן אותה חוויה בדיוק. אני לא יודעת עד כמה לבנים שמים לב לזה – אני שונאת לקרוא לזה גזענות תת מודעת כי זה עושה הנחה לגזענים כאילו הם לא מודעים לזה שכולם בהנהלה לבנים ובשירות לקוחות כולם שחורים. ברור שהם מודעים.

המראה החיצוני שלי הוא חלק מהמאבק. עם הראסטות אני לא נטמעת, וזה מודע לחלוטין. זאת המחאה שלי, הגאווה שלי. אני לא מחליקה, אני לא שוזרת תוספות לשיער גולש, אני לא מנסה להבהיר את העור שלי. זה ענין של נראות. ככל שיותר ויותר שחורים יעשו את זה יהיה יותר טוב. אני גם מלמדת את אוסאיי ששיער מקורזל זה טוב ויפה.

לפני שעשינו אותו היו לי המון ספקות ומחשבות אם אני באמת רוצה להביא ילד שחור לעולם. מו, שרה ואוסאיי

***

מו: המשפחה של אמא שלי מפנמה, המשפחה של אבא שלי ילידית אמריקאית: סבתא שלי היא צ'רוקיו סבא שלי הוא בלאקפוט. ילדתי את אוסאיי מתרומת זרע של גבר לבן מאותו רקע אתני של שרה, ואפילו עם עיניים ירוקות כמו שלה, כדי שאוסאיי יהיה כמה שיותר קרוב לשילוב של שתינו.

שרה: כשהתחלנו לחשוב על ילדים ראיתי ראיון עם זוג אימהות והיה כל כך ברור מי האם הביולוגית ומי האם המאמצת. והבנתי שבמקרה שלנו, אם לא נתאמץ להתאים את הצבעים זה יהיה עוד יותר בולט ונצטרך לבזבז כל הרבה זמן בלענות על שאלות מיותרות של זרים.

מו: בקהילה השחורה יש אנשים עם עור מאוד בהיר, שלפעמים קשה לדעת שהם שחורים, והכינוי שלהם הוא "עוברים" (passers), כי הם עוברים בתור לבנים. אוסאיי הוא לא באמת "עובר", רואים שהוא מרקע שחור. לפני שעשינו אותו היו לי המון ספקות ומחשבות אם אני באמת רוצה להביא ילד שחור לעולם ולמדינה הגזעניים האלה. לא בגלל העובדה שיהיו לילד הזה שתי אימהות, אלא בגלל הקושי שבלגדל ילד שחור בעולם הזה, שבו אנשים שחורים סובלים מאפליה ורדיפה בכל מקום.

שרה: למזלנו מצאנו בית ספר שבו הוא לא חריג- לא בכך שיש לו שתי אימהות, כי יש עוד הרבה ילדים כאלה בבית הספר, ולא מבחינה אתנית, יש בכיתה שלו ובבית הספר המון ילדים עם הורה לבן והורה שחור. ככה ששני האלמנטים האלה הם לא מגדירי זהות מבחינתו, כי הצלחנו למצוא לו מציאות שלא מחריגה אותו. אבל זו ללא ספק בועה.

ארוחת הצהריים בתיכון: צד ללבנים וצד לשחורים

שרה: גדלתי באילינוי בין "אנשים לבנים טובים" שלא חושבים שהם גזעניים וצרי אופקים, אבל בעיירה הקטנטנה שלי היתה הפרדה בפועל בין לבנים לשחורים. זה לא היה רשמי או מדובר, אבל בהחלט היה את החלק הלבן של העיירה ואת החלק השחור. גם בבית הספר לא היתה חלוקה רשמית, אבל זה היה מאוד ברור לכולם. היה את הצד הלבן של הקפיטריה, ואת הצד השחור. אף גורם רשמי לא אכף את זה כמובן, זו הייתה פעולה עצמית של התלמידים. לא היו לי חברים שחורים קרובים – הרי אפילו לא ישבנו יחד לארוחת צהרים, אז לא באמת היה סיכוי לרקום קשר כלשהו. זה מעגל קסמים.

מאוד רציתי ללכת לפגישת המחזור של התיכון שלי, להשוויץ באשתי ובבן שלנו, אבל לא הרגשתי שזה מספיק בטוח. זה שאנחנו זוג נשים בטח היה משמש מקור לרכילות עסיסית, אבל לא מסוכן. ואני מדברת על סכנה פיזית מוחשית – פחדתי מאלימות שתופנה כלפי מו. אני יודעת להגן עלינו מפני הומופוביה, יש לי הרבה ניסיון אז אני יודעת איך זה נראה, איך זה מרגיש, מה סימני האזהרה, איך לפרק סיטואציות מתוחות. אבל לגבי גזענות – אני לא יודעת איך נראים סימני האזהרה, אני לא יודעת מתי נחצה הגבול ואיך להישמר מפניו, ויש לי תחושת בטן חזקה שיש סכנה למשפחה שלי, סכנה שאני לא יודעת איך להתגונן מפניה.

ועכשיו טראמפ הוא סמל וביטוי להתפרצות חדשה של משהו שחשבנו שכבר עבר מן העולם. מו, שרה ואוסאיי

מו אמרה לי מפורשות – אני לא מרגישה בטוחה בעיירה של ההורים שלך. היא היתה שם המון פעמים, ותמיד מבקשת שאפקח עין. הלבנים והשחורים חיים שם בנפרד, יש המון מכוניות עם דגל הקונפדרציה עליהן. אלה דברים שאני בכלל לא שמה לב אליהם, מו רואה אותם. והיא שם רק בגללי, בגלל שאנחנו מבקרות את ההורים שלי, אז אני מרגישה אחריות להגן עליה. יכול להיות שאני מגזימה או פרנואידית, אבל הסיכון הוא כל כך גבוה שאני לא מוכנה בכלל לקחת אותו.

מו: אני לא רוצה לנסוע לאילינוי כי אני לא מרגישה בטוחה. אני מפחדת בעיקר מהמשטרה. אם משהו יקרה, ומישהו יתקוף אותי ותגיע משטרה – ברור שאני אהיה זאת שבסכנה כי כשחורה, אני אתפס אוטומטית כצד התוקפני ולא משנה אפילו אם אני אהיה פצועה או על הרצפה. ברגע שאנחנו יוצאות מהעיר, למדינה אחרת או אפילו ברחבי מדינת ניו יורק – אני מבקשת משרה לנהוג כדי שלא יעצרו אותי כמו שקורה הרבה מאוד לאנשים שחורים. אם עוצרים בן אדם שחור ברכב, משם הכל יכול לקרות, אי אפשר לדעת.

שרה: כשאנחנו מטיילות מחוץ לניו יורק אנחנו מאוד זהירות בבחירת היעדים שלנו ונוסעות בעיקר ליעדים עירוניים. יש המון מקומות חופשה שאנחנו לא יכולות לנסוע אליהן ולהרגיש בנוח או אפילו להיות בטוחות. כל האיזורים הכפריים היפיים במדינה הזאת – שטחים עצומים ורחבי ידיים שמזוהים עם "אמריקה הישנה והטובה" – פשוט לא נגישים לשחורים. וזאת הסיבה שרוב השחורים בארצות הברית מרוכזים בערים: זה לא ששחורים לא אוהבים את הכפר, זה שהלבנים באיזורים הכפריים לא מקבלים אותם ולא נותנים להם להתקרב, ואף פעם לא חששו לבטא את זה.

ועכשיו טראמפ הוא סמל וביטוי להתפרצות חדשה של משהו שחשבנו שכבר עבר מן העולם. מו מרגישה את זה כבר הרבה זמן אבל עכשיו, כשמספיק מטומטמים הצביעו לאיש הזה, פתאום גם אני קולטת ששחורים נמצאים היום בסכנה מוחשית. המדינה שלנו עוברת מחזורים של תקופות חשוכות של התפרצויות אלימות ועקובות מדם, כמו למשל קיץ 1919, "הקיץ האדום", של מהומות גזעיות אלימות שבבמהלכן נטבחו שחורים בכל ארצות הברית. ואני חושבת שאנחנו שוב על סיפה של תקופה נוראה כזאת. לא הרגשתי ככה בעבר, זו תחושה חדשה עבורי. ברור שהגזענות לא נולדה בבחירות בנובמבר האחרון, זו אני שפתאום הבנתי איפה אני חיה.

הפחד הכי גדול שלי זה שוטרים

שרה: אני מאוד חוששת בקשר לאוסאיי, מתוך היכרות עם הסטטיסטיקות על ירי משטרתי בנערים ובגברים שחורים. עוד לא עשינו איתו את השיחה, של איך מתנהגים במפגש עם המשטרה ואיך הוא צריך לנסות להימנע ככל האפשר ממפגש כזה.

מו: אבל כשהוא היה בן חמש, דיברנו על פרגוסון ואריק גארנר ואמרתי לו שלא כל השוטרים טובים. יש שוטרים רעים שרוצים לפגוע בילדים שחורים.

שרה: הוא שאל אותנו: איך מבחינים בין השוטרים הטובים לשוטרים הרעים?

מו: אמרתי לו שלפעמים אי אפשר לדעת עד שלא מדברים איתם. וזה נכון שהוא מעורב, שיש לו אמא שחורה ואמא לבנה אבל הדגשנו בפניו שמבחינת מי שלא מכיר את המשפחה שלו, הוא ילד שחור. וככה אנשים רואים אותו.

גם לי היו היתקלויות ברחובות, בלילות, כשניידת עצרה בחריקה, ושוטר קפץ עם פנס להאיר את הפנים לבדוק מי ומה אני לפני שנתנו לי להמשיך ללכת. וברור שאם הייתי גבר היו עוצרים ועושים עלי חיפוש ואם הייתי מעזה להתנגד רוב הסיכויים שלא הייתי יוצאת מזה בחיים. אז כן, זה קורה גם לנשים שחורות – וזה עוד בעיר ניו יורק.

מבחינתי הניצחון של טראמפ לא גילה שום דבר חדש על גזענות, אבל בהחלט העצים מגמות אנטי שחורות ונתן להם תוקף. הפחד הכי גדול שלי זה תמיד שוטרים, ויש כרגע רוח מפקד חדשה בכל מה שקשור ליחס ללא לבנים ולסובלנות שהממסד מגלה כלפיהם – שממילא אף פעם לא היתה גדולה במיוחד – ורוח גבית לירות כדי להרוג.

הגדרה עצמית היא רק חלק מתחושת הזהות

שרה: כשאוסאיי בוחר צבע לצייר את עצמו הוא בוחר גוון אפרסק, או כשהוא בוחר אוואטר במשחק מחשב, הוא תמיד בוחר דמות בגוון בהיר יותר ממה שאני חושבת שצבע העור שלו. זה קצת מטריד אותי, כי אני חושדת שהוא עושה את זה בגלל שהוא כבר מזהה לאיזו קבוצה כדאי יותר להשתייך. כשהוא נולד, מו ואני החלטנו לגדל את אוסאיי באופן שיהיה מודע וגאה בשני החלקים שמרכיבים את הזהות שלו, הלבן והשחור. אבל הענין הוא שהגדרה עצמית היא רק חלק מתחושת הזהות, והחלק השני נובע מהיחס של העולם כלפיך. תחושת הזהות של אוסאיי תנבע מאיך שהעולם יזהה אותו, והעולם יזהה אותו בתור שחור.

לכן אני חושבת שאנחנו צריכות להתאמץ יותר להטמיע בו את הגאווה והשמחה בנראטיב השחור. וצריך להשקיע בזה מאמץ כי זה לא משהו שהוא ייתקל בו במקרה. בחרנו את השם של אוסאיי מספר שמות לתינוקות אפרו-אמריקאיים. אין ספק שהשם הזה הוא נקיטת עמדה ויכתיב תפיסה מסוימת שלו את עצמו ושל העולם אותו. אבל השם שלו יהיה משני למראה שלו בחוויית החיים שלו.

יש לו מראה אפרו-אמריקאי והוא יצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. מו, שרה ואוסאיי

מו: למשל בראיונות עבודה, ברגע שאנשים רואים את השם שלך והוא לא שם אמריקאי לבן טיפוסי – אתה לא תוזמן לראיון. לי קוראים מוניפה אז אף אחד לא מופתע לגלות שאני שחורה, אבל לאחיות שלי קוראים דורה וטניה רוברטס, שאלה שמות לבנים לגמרי. הן כבר רגילות להגיע לראיון עבודה ולראות את הרגע שהאדם מולך קולט שאת שחורה ופתאום ההבעה מתחלפת, הלסת נשמטת, ומיד מגיע המשפט "אה, לא ידעתי שאת שחורה. לא שזה משנה כמובן". אבל אם זה לא משנה, למה ציינת את זה? ברור שזה משנה.

שרה: אבל האמת המצערת היא שאני חושבת שהוא יידחה מרוב ראיונות העבודה שלו בגלל המראה שלו, אז זה שיש לו שם לא לבן לא באמת משנה. בגלל זה אני תמיד מקפידה לומר שלאשתי קוראים מוניפה, לא מו. כי כשאני אומרת מו כולם מניחים שזה קיצור של מורין ואני אומרת לא- מוניפה, שזה בבירור שם של אישה שחורה, ואז כולם עושים מין פרצוף כזה של "אהההההה"…..

מ: אוסאיי לא יוכל לברוח מזה. יש לו מראה אפרו-אמריקאי והוא יצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. אז  אנחנו רוצות שהוא יהיה גאה בשם שלו ובמה שהוא מייצג.

שרה: בנאום הפרידה שלו אובמה אמר שלחיות כאדם שחור בארצות הברית השתפר לאורך השנים, אבל יש עוד הרבה מה לשפר. ובאמת כשהוא נבחר אף אחד לא חשב שהמאבק הסתיים, אבל זה היה הישג מדהים והיה נפלא לחיות בתקופה כזאת. זה כמו כשנישואים חד מיניים הוכרו לראשונה ברמת המדינות ועוד לא מבחינה פדרלית. ידענו שיש עוד דרך ארוכה לעבור, אבל ברגע שמדינה אחת (הוואי) השתנתה, היה ברור שיש מקום לעוד שינוי יותר גדול. אז יש עוד המון עבודה לעשות בתחום היחסים בין הגזעים בארצות הברית, אבל העובדה היא שהיה לנו נשיא שחור והוא היה מדהים. גם אם יהיו קשיים או מהמורות – ויהיו, ללא ספק – אובמה הוא כבר חלק מההיסטוריה האמריקאית ואת זה אף אחד לא יוכל לשנות.