טטיאנה ברזנסקי, בת 41 ואם לשתיים, לא הצליחה לעמוד בקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי במשך זמן רב. טטיאנה מטפלת בקשישים בחברת מתן ומרוויחה פחות מ-3,500 שקלים בחודש, אך דרישת הסף לשלושה ילדים מונעת זכות לדיור ציבורי, גם כשאת חיה בעוני מחפיר.
לאחר שנחשף שמאות דירות עומדות ריקות, וכתוצאה מהמאבק הארצי למען הדיור הציבורי, הוגמשו תנאי הזכאות לאיכלוס בדימונה, וטטאינה חתמה על חוזה עם חברת עמידר. לטטיאנה היה חוזה שכירות שלא יכלה להפר בשוק השכירות החופשית, ולמרות שקיבלה מפתח לדירת הקבע שלה בעמידר, היא קיבלה אישור לאכלס אותה רק בסיומו של החוזה. במהלך החודשים האחרונים הלכו היא ובתה לבקר בדירה, והעבירו חלק מחפציהן. מביקור לביקור התברר להן שהדירה, שעל פניו נראית לאחר שיפוץ, סובלת מליקויים רבים.
על הקיר כתמי מים גדולים שגורמים לצבע להתקלף ומעידים על רטיבות חמורה, הקירות מסביב לדלתות סדוקים לאורך כל המשקוף, והקיר בין הדלתות סדוק אף הוא. התריסים מיושנים, וכמעט בלתי אפשרי להזיז אותם כדי להכניס אור לבית.
את השיפוצים לדירות לפני מסירתן לדיירים חדשים מבצעים קבלנים דרך מכרזים לא שקופים של חברת עמידר. בניגוד לדירה שמאוכלסת זמן רב, לדירה שנמסרה לאחר שיפוץ אמורה להיות לכל הפחות חצי שנת אחריות קבלן, ועליו להגיע ולתקן את הליקויים, לאחר אישור מפקח של חברת עמידר.
יאנה, בתה החיילת של טטיאנה ששולטת טוב יותר בעברית, פנתה מספר פעמים לרכזת האיכלוס של חברת עמידר והתריעה על התקלות, כדי שיטופלו טרם כניסתן לדירה. פעם אחת הגיעה הרכזת לדירה עם יאנה ואמה כדי לתעד את הליקויים. הרכזת נתנה להן תחושה שהן מבקשת יותר מדי. "אתן מקבלות דירה, לא וילה", אמרה להן. כעת, חודשים רבים לאחר הפנייה הראשונה, הן כבר חייבות להיכנס לדירה, ודבר לא תוקן.
הליקויים שלא תוקנו – בזמן שהקבלן קיבל תשלום תמורת מסירת דירה ללא תקלות – מצביעים על האופן שבו יש מי שממשיכים להרוויח על חשבון רווחת הדיירים. למרות שחברת עמידר לא אמורה לשלם לקבלן על התיקון (משום שהאחריות, כאמור, עדיין בתוקף), הקבלן לא נשלח לשפץ ולתקן דבר. טטאינה גם לא יכולה לפנות למוקד עמידר בתלונה, מאחר ועל פי החברה, במקרה שהדירה רק נמסרה, הקריאות אינן נפתחות דרך המוקד אלא דרך רכז האיכלוס בחברה.
הדירה של טטיאנה היא לא היחידה שנמסרה עם תקלות. הדיירים מחויבים להיות נוכחים בבית בכל ביקור של מפקח או קבלן, וכל תיקון דורש כמה ביקורים. באופן אירוני, מי שנזקק לדיור הציבורי הם אלה שלא יכולים להרשות לעצמם היעדרויות כאלה.
and then