במעון ויצ"ו של הבן שלי חוגגים מידי שנה את "יום המטפלת". זה יום שבו ההורים והילדים מודים לצוות המטפלות המסור שדואג ליקרים לנו מכל במשך כל השנה: המטפלות שדואגות, משחקות, שרות, מאכילות, מחליפות, מרדימות, מרגיעות, מכילות, מחבקות ומנשקות –  אלו שבזכותן אנחנו ההורים יכולים לצאת לעבודה בראש שקט ובלב שלם ולדעת שהילדים שלנו זוכים לטיפול הטוב ביותר. ב"יום המטפלת" אנחנו מבקשים להביע בפני המטפלות את ההערכה שלנו כלפיהן וכלפי העבודה החשובה שהן עושות. ביום הזה אנחנו מחליפים את המטפלות כדי שיתפנו ליהנות מארוחות מושקעות, פינוקים ומתנות שהכנו להן.

תוך כדי ההכנות ליום המיוחד הזה, חשבתי על המטפלות שאני פוגשת במסגרת עבודתי – אותה עבודה שלא יכולתי לבצע אמלא היה מי שיטפל במסירות בבן שלי באותן שעות. מדי חודש פונות למשרדי קו לעובד כ-400 מטפלות סיעודיות זרות.

כ-60 אלף מטפלות כאלה חיות ועובדות בישראל. הן עזבו את היקרים להן מכל בארץ רחוקה והגיעו לכאן כדי לטפל בחולים שלנו וכדי להבטיח למשפחות שהשאירו מאחור עתיד טוב יותר, ולעיתים אף את הקיום היומיומי. המטפלות מבצעות עבודות ומטלות שאנחנו, ילדים ונכדים, מתקשים לבצע עבור יקירינו. הן מדברות, מלוות, מאכילות ומקלחות, מחליפות חיתולים ונותנות תרופות. הן סוחבות ומשכיבות, דואגות ומעניקות. את כל זה הן עושות 24 שעות ביממה, במסירות אין קץ, מבלי שמישהו יחגוג להן יום מיוחד ויחליף אותן באמצע היום לכמה שעות סתם כדי שיוכלו לצאת לטיול או לעשות שום דבר.

לעיתים הן סופגות צעקות וחבטות מחולים הסובלים מדמנציה, לא ישנות לילות שלמים כי המטופל חש ברע או התעורר מספר פעמים ולא הצליח להירדם בחזרה. לעיתים הן יושבות שעות ארוכות בתור לרופא או לאחות, בשקט ובסבלנות, כדי שהמטופל יקבל את מה שהוא זקוק לו. רבות מהן לא מבקרות ולא רואות את פני בני משפחותיהן במשך שנים, כי אין מי שיכול להחליף אותן ולדאוג למטופל בזמן שהן נעדרות. ועדיין אף אחד לא חוגג להן יום מיוחד.

סרט של קו לעובד על סיפורן של שתי עובדות סיעודיות:

הבוקר פגשתי מטפלת סיעודית שנמצאת בישראל חודשים ספורים, נקרא לה מ'. מ' תיארה בפני תנאי העסקה קשים אצל מטופלת סיעודית צעירה יחסית הסובלת משיתוק חלקי. המטופלת לא איפשרה לה לבשל לעצמה כי "הריח לא נעים". היא נזפה כשאכלה אורז כי "את כבר לא בפיליפינים, פה זה ישראל". היא הורתה לה ללון על הספה בסלון כי "אין חדר פנוי". היא כעסה על "הבלגאן" שעשתה כשהניחה את בגדיה בארגז לאחר שלא סופק לה מקום בארון הבגדים.

אותה מטופלת גם הסבירה למ' שחימום עולה הרבה כסף ונתנה לה כרית חימום לישון אתה בלילות החורף הקרים. מ' נדרשה לנקות את כל הבית כולל חדרי הילדים, לכבס עבור כל בני המשפחה ולבשל עבור כולם. כששאלתי אותה מדוע לא התלוננה במשך שלושה חודשים הסבירה לי ש"מדובר בסך הכל באישה טובה". היא סיפרה לי שכאשר חלתה יום אחד הכינה לה המטופלת כוס תה. זהו. אחרי חודשים של תנאים קשים ועבודה מפרכת, מ' זוכרת את הפעם ההיא שבה הגישה לה המטופלת כוס תה וגרמה לה להרגיש שרואים בה בן אדם, שגם לה מגיע שלמישהו יהיה אכפת ממנה.

אז היום, יום האישה הבינלאומי, אני אחגוג עבור כל המטפלות הסיעודיות בישראל. אמסור להן שהן נהדרות ושלולא עבודתן הקשה והימצאותן כאן, החולים והקשישים בישראל היו היום במצב הרבה יותר קשה. אודה להן על ההקרבה והמסירות ועל ההסתפקות במועט. 

היום היינו צריכים כולנו, בנים ובנות, אחים ואחיות, הורים ונכדים, לחגוג למטפלות שדואגות ליקירינו בזמן שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים לעשות זאת במקומן. 

הכותבת היא רכזת תחום הסיעוד בקו לעובד