זהו סיפור מסגרת. או יותר נכון – סיפור על היעדרה של מסגרת שיש מי שחייבים אותה בשביל להתחיל מחדש.
חזרתי מהעבודה ועצרתי לעשן בדלת הבניין. מישהו בבית קפה ליד ביקש ממני סיגריה, נתתי לו. הוא מזרחי עם כיפה שחורה של חוזרים בתשובה, קצת רזה מדי בפנים. די בולט בנוף הבורגני-היפסטרי של פלורנטין. לצורך הסיפור נקרא לו א׳.
א׳ מסתכל עלי. ״יש לי שאלה מוזרה בשבילך. יש לי קרניים? אני יושב פה כבר שעתיים ואנשים מסתכלים עלי מוזר". עניתי שלא, הכל בסדר ואין סיבה שיסתכלו עליו ככה. א' שואל אותי אם יש מצב לספר לי סיפור. את הסיפור הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים בעבר. זה סיפור על מערכת רווחה כושלת, כזו שגם לאחר שהיא מצליחה לשקם אדם כמעט לחלוטין – זורקת אותו לחיים האמתיים ללא שום סיוע וללא עוגן. לצורך הסיפור, הוא אומר לי, חשוב לדעת שהוא מכור להרואין ולקריסטל מת׳, בין השאר. עניתי שהבנתי את זה כבר, ושאני רוצה לשמוע את הסיפור שלו. לא חשבתי שהוא ייפתח בפני.
200% מהכוחות הנפשיים
הסיפור מתחיל בכלא. א׳ ישב על עבירות סמים והגיע לאגף הנגמלים, שם עבר תהליך ארוך של גמילה. באגף הייתה עובדת סוציאלית של שירות בתי הסוהר שהקדישה לו תשומת לב ונוצר לו אתה חיבור. אותו חיבור עזר לו להחליט שהוא רוצה להיגמל. אותו חיבור גם גרם לו להתאהב בה ולחשוב שהיא מאוהבת בו. אנשים מוחלשים ביחסי תלות שכאלה, שכל המערכות זרקו אותם מכל המדרגות, יכולים להגיב בצורה כזו ולהתאהב במישהו שמתייחס אליהם ומקשיב.
א' השתחרר מהכלא והופנה להוסטל לאסירים משוחררים. הוא לא התאקלם. אחרי שלושה ימים עזב וחזר לרחוב. מהר מאוד, כמובן, הוא נפל בחזרה לסמים. קשה להתרגל לחיים מחוץ לכלא, על אחת כמה וכמה כשפיתחת יחסי תלות עם אדם שמבחינתך הוא הסיבה שבגללה נגמלת. וכשאין מסגרת שתתמוך בך ותסייע לך להסתגל לחיים חדשים, צריך כוחות נפשיים עצומים כדי לעשות את זה לבד. מכורים לסמים קשים שנגמלו לאחרונה כבר משתמשים ב-200% מהכוחות הנפשיים שלהם בשביל להישאר נקיים. חלקם לא מסוגלים להכיל קושי נוסף. כל קושי כזה יכניס אותם למסלול המהיר בחזרה לכלא.
מירושלים הוא הגיע לתל אביב, כי כאן הסם יותר זול. באחת הפעמים שבהן חיפש את המנה הבאה בגינת פלורנטין הוא איבד את תעודת זהות שלו. איך מממנים את הסם? או בנדבות או בגניבה. נדבות בדרך כלל לא מספיקות למנה. אז מה עושים? גונבים. וזה מה שא' עשה, עד שנעצר.
במעצר הוא פגש שוב את אותה עובדת סוציאלית, שבמקרה גם מצאה את תעודת הזהות שלו. כל הרגשות כלפיה חזרו אליו. היא האשה שתושיע אותו מהסם, היא האדם שכל כך אכפת לה ממנו עד שטרחה להשיב לו את תעודת הזהות באופן אישי.
אחרי גזר הדין הוא חזר לאותו בית כלא שבו היה אסור בפעם הקודמת. רק שהפעם הוא נשלח לאגף רגיל ולא לאגף הנגמלים. למה? כובע. למרות זאת הוא שוב הוא נגמל, בזמן שאנשים לידו משתמשים. איך סמים נכנסים לכלא? עובדה שיש.
היא בהריון ולבו נשבר לרסיסים
לאחר שנה וחצי במאסר א' עלה לוועדת שחרור ואותה עובדת סוציאלית כתבה עליו חוות דעת מאוד חיובית. היא גם ציינה שהוא מטופל באדולן למרות שהוא לא. למה? אין לו מושג. א' השתחרר, ושוב ואקום. אבל הפעם זה לא הוואקום של ההוסטל, זה וואחד ואקום. זה חור שחור.
הפעם לא הייתה לו זכאות להוסטל כי הוא לא ישב באגף הנגמלים. יש את הרשות לשיקום האסיר, אבל מייבשים אותם בתקציבים. בתוך הוואקום הזה א' נשאר נקי מסמים. רק בשביל אותה עובדת סוציאלית. בחפצים שקיבל כשהשתחרר הייתה גם תעודת הזהות שלו. הכתובת האחרונה שלו הייתה בהוסטל בירושלים, אבל עכשיו – לדבריו – הופיעה בתעודת הזהות כתובת איפשהו בתל אביב. זו כתובת שהוא לא מכיר.
א' מראה לי את תעודת הזהות, ואכן רשומה שם כתובת בתל אביב. איך יכול להיות? ואללה, אין לי מושג. אני רק יודע שיש מצב שמכאן והלאה הסיפור של א' לא תואם את המציאות אחד לאחד. לא בטוח שזה רלבנטי.
בכל מקרה, א' מספר שהגיע לכתובת התל אביבית שמופיעה בתעודת הזהות, התיישב על ספסל סמוך והדליק סיגריה. פתאום, הוא מספר, עלה בדעתו לבדוק את שמות המשפחה על תיבות הדואר בבניין. על אחת מהם הוא מצא את שמה של העובדת סוציאלית משירות בתי הסוהר. אותה עובדת, לדבריו, שבה הוא מאוהב, יותר מאהבתו לאשתו לשעבר. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. היא היחידה שנותנת לו איזושהי תקווה. בגלל שהרגיש לא בנוח לעלות ולדפוק על הדלת, הוא התיישב בחזרה על הספסל.
צילום: Jordi Bernabeu Farrús
לאחר רבע שעה היא הביטה מחוץ לחלון וראתה אותו. כשהיא ירדה למטה עם בעלה וא' ראה שהיא בהריון, הלב שלו, כך הוא מספר, נשבר לרסיסים. היא אפילו לא אמרה לו שלום או הסבירה לו למה ואיך הכתובת בתעודת הזהות שונתה לזו של הבניין שלה.
החור השחור, שכבר מקודם שאב את כל 200% המאמץ שמכורים צריכים להשקיע בשביל להישאר נקיים, לא עמד בנטל. א' היה חייב משהו כדי למלא את הוואקום, והמשהו הזה הוא הסם. זה מה שהוא מכיר, מה שהוא יודע שיגרום להכל להיעלם. א' חוזר להשתמש, וגם מגיע עוד כמה פעמים לבניין שלה. היא מתעלמת והוא משאיר לה מכתב שבו הוא מתנצל שהגיע אליה הביתה ועל כך שהבין אותה לא נכון והתאהב בה וחשב שהיא אוהבת אותו בחזרה. הוא מבקש שרק תבוא להגיד שלום כדי שיוכל לסגור מעגל.
לדברי א', הוא לא קיבל מעולם תשובה. עד היום הוא משתמש בסמים קשים, חי ברחוב. אין תקווה. אין אופק. אין כלום. רק וואקום שאותו הסם יכול למלא.
לא מתאים לך? לך לסוריה
מה אני יכול לעשות חוץ מלהקשיב? שלחתי את א' לגגון, שבו חשבתי שלא משתמשים בסמים. מתברר שצריך הפניה. אולי ייקחו אותו ללילה ראשון. גם להם אין הרבה תקציב ויש להם מעט מאוד מקום. קשה להיאבק בבירוקרטיה כשאתה כבר משקיע 200% בקרב על להישאר נקי. יש רק גגון נקי אחד. אם לך ייתנו מקום, אולי זה על חשבון מישהו אחר. מה לעשות? זה ג׳ונגל וכל אחד לעצמו. לא מתאים לך? לך לסוריה. אולי יהיה לך יותר טוב שם.
א' כבר השתמש הלילה, אז אפשר רק לקוות שאולי יעשו לו ג'סטה ויכניסו אותו אם יבטיח לא להשתמש שם. האופציה השנייה היא הגגון למכורים שבו לא צריך הפניה. גם הדאלי לאמה לא יצליח להיגמל מהרואין כשמסביב כולם מחוקים מהסם או בעיצומו של קריז.
א' ביקש קצת כסף לאוטובוס ולאוכל והבטיח שזה לא ילך לסם. אני לא תמים. אני יודע לאן זה ילך. אבל מה לעשות? להשאיר אותו בלי? לקחת אוטובוס לתחנה המרכזית ולטעון לו רב-קו? ומה עם אוכל? עם רב-קו לא קונים לחם. זה לא פתרון, זו הפרטה. זו המהות שלה, זו המהות שלה. אתה נשאר לבד עם הוואקום האישי שלך ואין מי שיציל אותך. גם אם יש מישהו הוא לא יכול להציל אותך. מקסימום הוא יכול לממן את המוות שלך.
נתתי לו 20 שקל ואת המספר טלפון שלי. סתם למקרה שהוא צריך לדבר עם מישהו או שהוא צריך עזרה עם בירוקרטיה. יום למחרת הוא התקשר ואמר לי שאין יותר גגון נקי בתל אביב. אין תקציב למכורים, אז איך יהיה לאלה שנגמלו? מקסימום דיירי הרחוב ידרדרו שוב לסמים. לא נורא. נכון חולדאי? העיקר שיש מרתון בחסות החברה התורנית שמעסיקה ילדים בתנאי עבדות.
א' מבקש להיפגש. אין לי זמן היום. אנחנו קובעים שניפגש ביום שישי, ב-13:00 או ב-14:00, אני אחכה לו למטה כי אין לו סלולארי. אם היה לו, הוא מעיד על עצמו, היה מוכר אותו מהר מאוד בשביל מנה. בינתיים אני מתקשר למנהל מכון גמילה בירושלים. אני מצליח לתפוס אותו רק אחרי שעות העבודה והוא נשמע עייף, קולו אדיש. אני מספר לו על א', מתייעץ. "אם הוא לא רוצה להיגמל אין מה לעשות", הוא עונה. האדישות לא נובעת מרוע לב. להיפך. הבן אדם הסכים לעזור אחרי שעות העבודה ועוד הפנה אותי למישהו אחר.
למישהו האחר התקשרתי בשישי. "טוב נעשה את זה קצר", הוא אומר, "כי אני לא עובד בשישי". גם הוא ענייני וקר מאוד. בלי רגשות. הוא אומר שהוא מוכן לראות את א׳ ביום שני ושיביא אתו צילום ריאות. עוד קושי, עוד בירוקרטיה. לא יותר פשוט לעשות את הצילום שם?
אני מבין אותו. הוא לא בן אדם רע. זה לא שלא אכפת לו. להיפך. הוא פשוט קצת עייף רגשית. זה נקרא Compassion Fatigue. זה קורה אצל רופאים כל הזמן. כשאנשים מסביבך חולים ומתים אתה לא יכול להרגיש רע כל הזמן. אז אתה הופך קר וענייני. לאותו אדם שאתו דיברתי יש עוד לפחות 1,000 דרי רחוב על הראש, בתל אביב בלבד. כן, שמעתם נכון.
ביום שישי ירדתי למטה וחיכיתי לא'. ליתר בטחון, ירדתי למטה כבר ב-12:00, אולי הוא יתבלבל ויקדים. חיכיתי שלוש שעות. א' לא הגיע. במקרה "הטוב" הוא הלך להשתמש, במקרה הרע נעצר או לקח מנת יתר. טיפש שכמוני. לא קובעים עם מכורים דברים לעוד יומיים. אבל אני הרי עובד סוציאלי בלי הכשרה בזמני הפנוי בלבד. מניסיון קודם אני יודע שגם אם הייתי לוקח אותו הביתה והוא היה נגמל ומוצא עבודה – יש סיכוי טוב שהוא היה מידרדר בחזרה לסם. עובדה, שניים ממחוסרי הדיור ממאהל התקווה שאירחתי חזרו לסם אחרי שהיו נקיים במשך 10 שנים. למה? כי אחרי שהם איבדו את המסגרת נשאר רק הוואקום. ואת הוואקום הזה אני לא יכול למלא, וגם לא אתם. רק המדינה יכולה, אבל היא לא רוצה. זו לא טעות, זו מדיניות. ואת המדיניות הזו חייבים לשנות.
בוואקום חיים רק אנשים שקופים
למה? נניח לרגע שלא אכפת לכם ממחוסרי הדיור ומהמכורים לסמים קשים, למרות שאני בטוח שכן.
מה לגבי פשיעה הקשורה בסמים? המכורים גונבים בשביל לממן את הסם. וגם אם אתם חושבים שזה נזק מינורי, תזכרו שהכסף הגדול של עסקי הסמים מממן את ארגוני הפשיעה ואת מבריחי הסם. חלק מהאנשים האלה קשורים בארגוני טרור כמו אל-קאעידה ודאע"ש ובסחר בבני אדם.
ומה לגבי עלויות כליאה של עברייני סמים? לפני כ-5 שנים זה עלה בערך 100 אלף שקל לשנה עבור כל אסיר. העלות בטח גבוהה יותר באגפים מיוחדים כמו אגף הנגמלים. לא עדיף להשקיע את הכסף הזה במניעת פשיעה, אולי במסגרת תומכת ובשיקום אפקטיבי? גם נשלם פחות מסים וגם נרגיש יותר בטוחים.
תחשבו על המשמעות האמתית של שיקום. אדם משוקם הולך לעבודה. מי שיש לו עבודה משלם מסים ולא מהווה נטל על החברה. לא שווה לנו להשקיע בקורסי הכשרה ובלימודים לאסירים? גם אם אתם מעריצים של איין ראנד ומאמינים באחריות אישית בלבד – זה לא נשמע לכם כמו עסקה שווה?
מבחינתי מדובר בעוול נורא שאסור להתעלם ממנו. אי אפשר להדחיק את זה כשזה קורה בדיוק מול העיניים שלך. לא ניתן יותר לשתוק. לא חבל על החיים שנהרסים? מה אני יכול לעשות? אולי לא יותר מדי. מה אנחנו יכולים לעשות? להתחיל בזה שנגיד די, שאי אפשר יותר בדרך הזאת. אנחנו יכולים להצביע לאנשים ולמפלגות שמאמינים במדינת רווחה. שמאמינים שלא צריך להיות וואקום. אף פעם. כי בוואקום חיים רק אנשים שקופים.
אפשר לעשות עוד המון. ואני מבטיח לספר על כך.
עומר כץ הוא תוכניתן ופעיל חברתי