1.

"לא יודע," אמר הגבר הצעיר, וגירד בראש כי כובע הצמר לחץ לו, וגירד בכתף כי הרובה הצ'כי היה כבד לו, וגירד באוזן כי ברדיו היתה יפה ירקוני וזה עיצבן אותו – טוב, הבנתם כבר שהשנה 1948, או שצריך עוד דוגמאות עם גירודים?

"לא יודע," חזר ואמר, "נבי סמואל – לא נשמע מקום נחמד."

"למה?" אמרה האשה המחכה, "שם יפה. שם של נביא."

"נביא של ערבים."

"לך לך," אמרה האשה המחכה, "זה יהיה בסדר. מלחמה קטנה ותחזור. אני אחכה לך." (וזהו. הלך. ואם אתם צריכים שאני אגיד לכם שהוא לא חזר, אז כנראה לא הקשבתם בשיעורי היסטוריה. אבל לא עליו באנו להרחיב כאן, כי אם עליה – האשה המחכה, תמיד. אין הרבה כמוה היום, אבל פעם היו הרבה, והן נחשבו אשה לדוגמה. זו שיושבה בחלון, ומחכה לשובו. והשנים עוברות, ו…)

2.

"גבעת התחמושת," אמר הגבר הצעיר, וגירד בראש עם עטיפת האלבום של סרג'נט פפר – הגירסה מחו"ל, הנפתחת, עם הקרטון האיכותי – יודעים כבר שזה 1967, או שצריך להמשיך ולהתגרד בכל מיני דברים?

"גבעת התחמושת," חזר ואמר הגבר הצעיר, "לא יודע. זה לא נשמע משהו."

"גבעה. עם תחמושת. מה לא נשמע לך?" אמרה האשה המחכה.

"לא יודע, לא נשמע מקום כיפי."

"לך לך," היא אמרה, אני אחכה לך."

"ברור שתחכי לי."

"מה ברור?" הרימה קול עליו, "מה ברור? אם לא תלך, איך אני אוכל לחכות? מה אני אהיה, בחורה זולה? אחת שלא מחכה?"

"את יודעת שיש עוד אופציות – יש לנו תקליטים של הביטלס, אנחנו חלק מהעולם."

"אומפה אומפה אומפה," התחילה לשיר.

"אנחנו יכולים לנסוע ללונדון, הסיקסטיז בשיאם, אומרים."

"בשתיים, שתיים ושלושים–" היא המשיכה.

"ג'ימי הנדריקס מופיע במונטריי, יחד עם סיימון וגרפונקל."

"נכנסנו דרך הטרשים-"

"אם נתחיל להתאמן עכשיו, נוכל להצטרף לטיסה הראשונה לירח."

"לשדה האש והמוקשים–"

"או לעשן את הדבר החדש הזה, חשיש."

"של גבעת התחמו- הו-"

"טוב נו," אמר הגבר הצעיר. "אני אלך."

והלך. ואחרי שניה חזר:

"גבעת המה?" (והיא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה. ועברו רק כמה שנים, ו…)

3.

"אבל אמא," אמר בנו של ההוא שלא חזר, וגירד בראשו כי היו לו שיערות ארוכות, וגירד ברגליים כי היה לו ג'ינס סן-טרופז של LEE, וגירד בעיניים כי ראה את אן מארי דוד זוכה באירוויזיון. "אבל אמא," חזר ואמר הבן בחשש.

"זה חווה," אמרה לו האם המחכה. "סינית. מה יכול לקרות לך בחווה של סינים?"

"לא יודע. אולי אני אלך במקום זה לשלישות?"

"בן שלי לא הולך לשלישות," היא אמרה בנחרצות. "שלישות זה כל יום בבית."

"נו?"

"אמא צריכה את הפרטיות שלה."

"אוי אמא, באמת – "

"וגם צריכה לחכות. למה אני אחכה? שתחזור מהשלישות ברמת גן? זה קו 61, מגיע כל שמונה דקות."

הבן בטש ברגליו, ולקח שלוק מבקבוק טמפו לבן, טעם גן עדן שלימים ייכחד, כמו ציפור הדודו וכמו הבן עצמו.

"חווה סינית?"

"חווה סינית," אמרה אמו.

"להביא לך משהו? אגרול?"

"לא," אמרה, "אני אחכה שתחזור ונאכל ביחד." (נראה לכם שיקריאו את הקטע הזה בימי זיכרון לחללי צה"ל? לא, כי תמלוגים וזה)

4.

ואז, ב-82', אחרי שאריק שרון אמר במפורש שזה מבצע של 48 שעות, היא לא עצמה עין יומיים, וחיכתה, וחיכתה וחיכתה – עד שלפתע, דפיקה בדלת.

"או!" אמרה ופתחה לאיש במדים. "קצין העיר! כמה אני צריכה לחכות לכם?" (מצד שני, יכול להיות שזה לא מסוג החומרים שמקריאים בעצרות בערב יום הזיכרון. יכול להיות שיש בנות בקהל, והן שוקלות לחכות לאהוביהן, ואולי קטע כזה יכול להניא אותן, כי בוא נודה על האמת – לנשים היום יש פחות סבלנות לחכות. בטח לא להוא שיצא עם שחר. מקסימום, עד הצהריים, וגם זה רק אם הוא מסמס כל שעה. וזה לא שהגברים הפסיקו לצאת עם שחר. אבל אין יותר מי שיחכה להם. ואם הם נופלים בשבי – אז בכלל, שישכחו מזה. בגלל זה נהיה נוהל חניבעל. בגלל זה, ובגלל שהיי, פילים בשלג, מגניב)

5.

"אבל סבתא," אמר הנכד, וגירד את תמונת ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהיתה תלויה וממוסגרת בבית סבתו הקשישה.

"אתה חייב ללכת," אמרה האשה המחכה.

"אבל סבתא –"

"חייב!"

"אבל אולמרט–"

"אולמרט יהיה ראש ממשלה עוד המון שנים, אל תדאג."

"והציורים של עליזה?"

"אמנית בזכות עצמה והשקעה כספית מצוינת," אמרה, "הסר דאגה מלבך."

"כן, אבל-"

"אבל מה? מה הבעיה? מה?"

"אני בן שש."

היא הביטה בו.

"אה," אמרה.

והביטה בו שוב. ונאנחה. "אז תלך לבית ספר."

"טוב."

"אני אחכה."

"טוב," אמר. וחשב על זה. והוסיף: "לְמה?"

"שתגדל," אמרה, "שתגדל." (וכך היא מחכה עד היום. יושבת ליד החלון, ומחכה שהגברים ישובו. ולפעמים הם אכן שבים. ואז הם אומרים, "מה את יושבת ככה, תכיני משהו לאכול, תדליקי דוד, תשימי מים לקפה, תעשי משהו. גם כן, נשים." ואחרי זה מתפלאים שהן לא מחכות יותר).