1.
שלום עליכם קוראים יקרים, כאן הרב המוטורי משה דוד ח"י בוסקילה, וקודם כל סליחה על שנעדרתי מחייכם תקופה כה ארוכה, שאפשר להגיד אפילו שחלק מי שקורא את האתר הזה אפילו לא יודע מי אני, ולזה יש תשובה אחת: אההנ אההנ אההנ הונדה ישתבח שמו. שזה יותר תשובה מהלב מאשר מהשכל, אבל אם זה עובד לפעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית שמצביעים ש"ס, זה יעבוד גם בשבילי.
העיקר על מה באתי לדבר?
על השאלה באיזה אוטו לנסוע לקלפי. כי זה מאוד חשוב.
כי אם זה אוטו טהור, יהיה לנו מזל גדול משמיים והימין ינצח. ואם זה אוטו חס ושלום טמא, אז לא משנה מה נשים בקלפי, זה עושה נאחס. ואיך יודעים אם אוטו הוא טהור? לפי ההמברקס. נוסעים נוסעים נוסעים, ואז מתכופפים להמברקס, ומסתכלים עליו מקרוב, ומושכים חזק. ואם אין תאונה – אז זה מאוד מוזר. כי אני עושה את זה כל מערכת בחירות, וכל פעם יש לי תאונה, ישתבח שמו (הרב המוטורי הראשון לציון, משה דוד ח"י בוסקילה)
2.
שלום אפרת ניצן, בת שש וחצי.
שלום.
מה שלומך?
בסדר.
את כבר לא בת שש וחצי, נכון?
אני כבר בת שישים וחצי.
כי הקול שלך נשאר ילדותי כזה.
איך אתה יודע מה הקול שלי בכתוב?
צודקת. אז מה את מצביעה?
פיפי.
זה… בדיחה חסרת טעם על ביבי?
לא. היה לי פיפי, ועשיתי בצד מאחורי השיחים, ועכשיו אני מצביעה עליו – הנה, אתה רואה אותו?
אפרת… לא ממש התבגרת עם השנים?
לא.
איך זה? חיים שלמים עברו, התבגרת, התחתנת, התגרשת, הזדקנת – וכל מה שיש לך בראש זה עדיין פיפי?
זה לא בראש, זה ב –
אפרת!
אל תצעק עלי! אני אפרת הקטנה והמסכנה!
את אשה מבוגרת שעושה פיפי בשיחים, ואז מתעקשת לדבר על זה.
לא הייתי מדברת על זה, אם לא היית דורך על זה.
אני לא – אוי (אפרת ניצן, שהיתה בת שש וחצי, ועכשיו – מי יודע?)
3.
זכורתני, בברלין, בשנות השלושים, עת אני וזוגתי גרטה זיכרונה לברכה יצאנו לממש את זכותנו הדמוקרטית, והגענו לקלפי מאוד יפה בהיטלר-שטראסה, ליד היטלר-פארק, ממש מאחורי היטלר-דוכן-נקניקיות, ונכנסנו לקלפי ושם היו כל מיני… איך קראו להם? עם מדים נאצי ושירים נאצי ודיבור נאצי… נו, איך קראו להם? זיכרון של קרל לא מה שהיה.
בכל אופן,
נכנסנו פנימה, שאלנו: "איפה מצביעים פה?"
אז הם אמרו: "להיטלר מצביעים פה."
וכבר הבנתי שאולי לא כדאי להמשיך בשיחה הזאת, אבל זוגתי גרטה התעקשה: "אבל איפה מצביעים לא להיטלר?"
אז הם הסתכלו עלינו במבט מאוד מוזר ושאלו: "לא להיטלר?"
"לא," היא אמרה, למרות שניסיתי לגרור אותה משם בכוח רב.
"לא להיטלר?" – הם אמרו והתקרבו אלינו – "בטוח?"
"בטוח מיליון אחוזים, נכון קרל?" היא אמרה, "לא להיטלר."
"אז למי?" הם שאלו, ועכשיו הם כבר הקיפו אותנו.
"להימלר," אמרתי, כי כשנמצאים בלחץ הכי טוב זה חרוז.
אז הם נעצרו. וגירדו בראש. וחשבו. ואחר כך אמרו: "לא ידענו שהר הימלר רץ לבחירות."
"נו," אמרתי, "אני כבר אתן למנהל קמפיין שלו בראש."
וככה יצאנו משם בלי פגע, ואז אמרתי לזוגתי: "גרטה ליבשן, דומני שהגיע הזמן לעלות לפלשתינה."
אז היא אמרה, "אבל רגע, עוד לא הצבענו להימלר."
זוגתי גרטה זיכרונה לברכה היתה די מטומטמת, אין מה לדבר (פרופ' קרל גוסטב)
4.
יום אחד בגין בא לבקר אצלנו בשכונה. כל הילדים התלבשו לבן וכל הילדות שמו חצאיות מג'ינס קצר אם כי זה היה לחינם כי לצערם הוא לא היה פדופיל. ואיך שהוא בא כולנו צעקנו ביחד "בגין לשלטון, כל ביצה שוקלת טון", ובגין יצא מהאוטו שלו, וליטף את הראשים של הילדים בלי הכינים – היו שבע כאלה בשכונה – שכונה מהטובות, זאת היתה – ואז, כשכולנו כבר חשבנו שנגמר וחוזרים הביתה לקבל מכות מאבא, פתאום בגין התחיל לעשות עם הידיים למעלה למטה כמו תרנגולת, ואז הוא התרומם במקום והתחיל לעוף, למעלה למעלה עף מעל הפיצרייה של אבא של סיגי דעבול, שהיה נותן לנו משולשים קרים של פיצה-שום שנשארו לו בערב כי פיצה-שום זה מגעיל, מעל הספרייה העירונית שבתוכה גרה אישה רוסייה שאומרים שקראה אולי איזה שלושים ספרים בחיים, אולי יותר, מעל החנות של אמא של שמשון תיזבי שבחלון היו לה חזיות אבל הרב אמר לנו שמי שמסתכל על זה יותר מדי אז יישרפו לו העיניים אז לא הסתכלנו יותר מדי – שלוש פעמים ביום זה יותר מדי? – ואז בגין האט, ונחת על העגלה של המוכר אבטיחים שהתחייב להרכיב זקנים שלא יכולים להגיע לקלפי לשים פתק מח"ל, ובגין נעמד לו על העגלה והסתכל עלינו ואמר: יהודים יקרים!
וכולם אמרו לו: מה?
אבל הוא לא ענה,
רק נכנס חזרה למכונית ונסע. ועד היום לא הבנתי מה הוא רצה להגיד לנו, ולמה הוא נסע באוטו כשהיה יכול לעוף, ובדרך הביתה סיפרתי את זה לאח של שמשון תיזבי שהיה גדול ובכדורגל היה בועט טילים פצצות ישר לבטן, והוא הביא לי סטירה ואמר, אני יודע שעישנתם לי מהנפאס! לפי שהעיניים שלך אדומות ואתה מדבר שטויות. אז אמרתי לו אל"ף כל זה לא שטויות, אם הייתי אשכנזי היית אומר שזה דמיון. ובי"ת כל – 'סתכל ציפור!
ואיך שהוא הסתכל ברחתי לו. זה עובד כל פעם. אפילו היום, שאני עושה את זה למטפל הפיליפיני שלי (שלום טוקשה)
