"הרושם שאת עושה עלי הוא לא של עובדת שהוטרדה, אלא של עובדת שעושה שימוש מסוים במיניות שלה כדי להשיג כל מיני דברים. היתה הטרדה אבל היא ברף הכי נמוך שניתן להעלות על הדעת. יותר טמטום מאשר הטרדה. ככה זה נראה. It takes two to tango. מה לעשות? וכשנכנסים למטבח לא צריך לבכות כשמקבלים כוויה".
את הדברים הללו הטיחה שופטת בית הדין לעבודה, אופירה דגן-טוכמכר, בעובדת לשעבר בחברת החשמל שתבעה את החברה ואת המנהל שהטריד אותה מינית. אף על פי שוועדה פנימית של חברת החשמל קבעה באופן חד-משמעי כי העובדת הוטרדה מינית – בין היתר, במסרונים בוטים – וכך גם עלה ממסכת העובדות שפורסמה בתקשורת, השופטת דגן-טוכמכר לא התרשמה.
החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק ב-1998, מחולל שינוי הדרגתי בהתנהלות במקומות עבודה ובשיח על הנושא. עיקר הבעיה בחוק היא במצג השווא שהוא יוצר ולפיו לנשים יש כלים אפקטיביים להתמודד עם הטרדה מינית במקום העבודה – דבר שאינו נכון בפועל.
- למה אתן לא מתלוננות במח"ש? על הטרדה מינית במשטרה
- הקשר בין פגיעה מינית והתדרדרות כלכלית גדול משחשבתם/ עינת פישביין
- פדופיליה בחברה החרדית: לשבור את קשר השתיקה
חוקים מיטיבים והלכות משפטיות לא מתארים את המציאות, אלא מנסים לקבוע נורמות חדשות. במציאות מספר מקרי ההטרדה המינית הבלתי מדווחים עולה פי כמה וכמה על המדווחים, לא כל שכן על מקרים שבהם המטריד קיבל עונש ראוי. מצבה של המוטרדת חשוב משאלת הענישה: האם קיבלה סביבת עבודה ראויה בסופו של דבר? האם ניזוקה מההליך? האם קידומה נמנע?
תגובת הנגד ביחס לחוק למניעת הטרדה מינית נשמעת לא מעט: "נהרסה הרומנטיקה", "היום אפילו אי אפשר להחמיא לאישה על השמלה שהיא לובשת" וכמובן "'מותק' זה לא הטרדה מינית". אם האלטרנטיבה היא ביזוי נשים, אולי לא נורא ש"נהרסה הרומנטיקה".
אומרים שבאבחת תלונה נשים יכולות "להרוס חיים" של גבר. דווקא המקרה של השופטת דגן-טוכמכר מוכיח את ההיפך: כל אישה שקראה על המקרה הזה תחשוב פעמיים או אלף פעמים אם להתלונן על הטרדה מינית.
למה לה להתלונן, אם בסופו של דבר מטיחים בה רפש? והרפש שמטיחים בנשים שמתלוננות על הטרדה מינית רב-חזיתי: קולגות, משפחה, חברים, גורמי אכיפת החוק ומקום העבודה עצמו. כלל הגורמים הללו עלולים לתחזק את השתיקה וההשתקה ולגרום לנשים לא להתלונן.
על פי נתוני מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בשנת 2013 דיווחו למרכזי הסיוע 282 נשים על פגיעה מינית במקום העבודה, 66 אחוזים מהן נפגעו על ידי הממונה עליהן. 27 אחוזים מהדיווחים הן של נשים שנפגעו על ידי עמית לעבודה. רק 48 נשים הגישו תלונה למשטרה.
נתונים סטטיסטיים על אודות התופעה לא בהכרח מספרים את הסיפור, שכן מרבית התלונות לא מדווחות. דווקא נתוני סקר טלפוני שערך משרד הכלכלה בשנת 2010 הדגימו את עצם העניין: שיעור ההיענות לסקר היה 5 אחוזים בלבד. לא מפתיע גם שרק 7.6 מהנשים שחוו הטרדה מינית בעבודה, דיווחו על כך לממונה. כמעט 50 אחוזים מהנשים שהוטרדו דיווחו שהמטריד היה בכיר מהן ובמרבית המקרים הוא גם היה הממונה הישיר שלהן.
החוק מפרט קשת של התנהגויות אסורות הנחשבות הטרדה מינית. ואולם, יש חשיבות רבה לשיח על ההשפעות של התנהגויות אלה על מי שהוטרדה, כדי לערוך שינוי תודעתי עמוק ולא רק לשנן את מה שאסור ומותר ביחסי עבודה. קשר השתיקה מונע את השיח הזה.
העובדה היא שנשים שמוטרדות מתביישות, כפי שאני התביישתי בגיל 15 כשהוטרדתי מינית על ידי אדם מבוגר שעבד אתי בעבודת קיץ. בצעדים כושלים ובקול צרוד מבכי ניגשתי להתלונן בפני הממונה עלי. הוא הזהיר אותו לבל ידבר אתי, אך לא מנע את המבטים ששלח אלי. התלונה מצדי לא הגיעה מתוך תחושת עוול שנעשתה לי אלא מתוך תחושת בהילות בוערת למנוע שוב מגע לא רצוי, שאלות גסות וחודרניות והערות בוטות.
יש חשיבות רבה לתלונות על הטרדות מיניות. חלק מפסקי הדין שנדרשו לסוגיית ההטרדה המינית עשו לא רק דין, אלא גם צדק. הם הצליחו לצבוע את מה שנתפס בטעות כ"שטח אפור" לצבעים חד-משמעיים של "אסור" ו"מותר". ואולם, המסכת שנשים נאלצו לעבור עד למיצוי הדין עם המטריד, ככל שהוא מוצה, נראית במידה רבה בלתי אפשרית.
אפשר להבין מדוע נשים לא מתלוננות על הטרדות מיניות. למעשה זו ההחלטה ההגיונית ביותר בעבורן. במרבית המקרים, זה לא משתלם. גם אם ימצו את הדין עם המטריד, הרי שמקום העבודה כבר לא בטוח למתלוננת. התלחשויות במסדרונות, התנכלות של קולגות וסימונה כ"בעייתית" – הם רק חלק מהמסכת הצפויה לה. וזה עוד תיאור אופטימי, שבו הרחיקו את המטריד. מה אם אותו מטריד קיבל רק נזיפה והערה לתיק האישי, והמתלוננת נאלצת לראות אותו במסדרונות?
במציאות נשים ניצבות לפני בחירה בלתי אפשרית: להתלונן על הטרדה מינית ולסכן את מקום עבודתן או לא להתלונן ולסבול בשקט. כפי שסיפרה לי פעם עובדת ניקיון ששתקה במשך שנים, אף שהממונה עליה הטריד אותה באופן חמור. היא תיארה שהיתה מתחבאת בשירותים בכל פעם שהיה מגיע למתקן שבו עבדה. הסיפור שלה לא חריג, לא נדיר ובלתי נסבל ממש.
לא רק סוגיית ההטרדות המיניות בעבודה מוכחשת בשם החוק. על פי החוק, מעסיק שמבקש לפטר עובדת בהריון או בטיפולי פוריות והיא מועסקת למעלה מחצי שנה – נדרש לקבל היתר מיוחד ממשרד הכלכלה. לכאורה מדובר בחקיקה מוסרית ואנושית ששומרת על נשים מפני שרירות לב של מעסיק. בפועל, 80 אחוזים מבקשות המעסיקים לפיטורי נשים בהריון מתקבלות. כך שהכחשת התופעה מעמיקה אותה ומשאירה נשים ללא ברירה תעסוקתית. מה תעשה אישה בהריון שזה עתה פוטרה כדין? שוק העבודה לא מחכה לה.
חלק גדול מהסוגיות הנורמטיביות לא ימצאו את פתרונן בהלכות משפטיות וחקיקה, כי המציאות חזקה מכל אלה. החוק למניעת הטרדה מינית לא מונע את התופעה הזאת. גם איסור אפליית נשים ופיטורי נשים בהריון, לא פותרים את הסוגיות הללו. החוקים וההגנות לא מבטלים את התופעות האלה. הן אינן שוליות ונשים שנאבקות מולן אינן זוכות לסוף טוב. אולי במקום לעודד נשים להתלונן, גברים פשוט יפסיקו להטריד.
