"מנסים לעשוק בכוח… חצופים", הכריע טוקבקיסט לגבי עובדי הפניקס. אלה פתחו בשביתה לאחר שלא קיבלו בונוס בעקבות מכירת החברה על ידי קבוצת דלק, בבעלות יצחק תשובה, לחברת פוסון הסינית בסכום דמיוני של כשני מיליארד דולר. העובדים, שהביאו את חברת הפניקס לשוויה הנוכחי, דורשים עתה חלק מההצלחה שלה תרמו.
קצפם של הגולשים לא פסח גם על הסגל הזוטר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, שסופג זו השנה השנייה קיצוצים ופיטורים. בתגובה למהלכי ההנהלה, הכריז הסגל על שביתת אזהרה בת יום אחד בלבד. "לסגור את קשקושי הרוח האלה", כתב אחד הגולשים. גולש אחר תהה: "מדעי הרוח – מה בדיוק הם תורמים למדינה? ומה מרוויחה מהם המדינה? עוד משוררים? עוד אמנים? ממש לא יחסרו לי". עם הספר. בהחלט.
הציבור לא הפנים את מה שמלמדים בכל קורס פיקודי בצה"ל: למפקד יש אחריות אישית על מעשיי חייליו. כך גם במקרה של צעדים ארגוניים: להנהלה יש אחריות, לא פחות מאשר לעובדים והיא ראויה לביקורת בהתאם.
פיטורים, קיצוצים, הפרטה, תוספות שכר, עובדי קבלן – תהא הסיבה לשביתה אשר תהא – הציבור לעולם יתקוף את העובדים. יתרה מכך, בין שהשביתה מתקיימת בשירותים חיוניים ונוגעת לציבור הרחב ובין שלשביתה אין כמעט השפעה על הציבור – העובדים לעולם יספגו קיתונות של רותחין. ההנהלה – חפה מכל זה.
דוגמא לטוקבקים מהכתבה על עובדי הפניקס ב-ynet
אולי באמת מוגזם לצפות לסולידריות כשיש שביתה בשירותים חיוניים, לא כל שכן השביתה מתמשכת ופוגעת בציבור שעלול להיות לקוח שבוי. אלא שעוצמות הזעם לא מתרככות גם כאשר מדובר בשביתה שאין לה קשר לציבור הרחב. השביתה של עובדי כיל, שארכה למעלה משלושה חודשים, לא פגעה בפועל בציבור. הטוקבקיסטים, שלא נפגעו כלל, קבעו: "ההנהלה צודקת, התייעלות זה ערך, שביתה זו סחטנות".
לכאורה הציפייה האנושית היא לתגובה שונה. הרי מי מאתנו לא קיבל שירות לקוי מגוף כזה או אחר והפטיר בכעס את המשפט: "איפה המנהל? אני דורש לדבר עם מנהל". יש היגיון בדרישת לקוח לקבל שירות ופתרון ממנהל כי לו הסמכות, לו הפררוגטיבה ולו הכלים לפתור סוגיות כאלה ואחרות. כך צריך להיות גם בשביתות.
אלא ששביתה לא נתפסת ככישלון ניהולי. האצבע המאשימה מופנית לעובדים ולא להנהלה שמחזיקה בידה את האמצעים לפתור את המשבר. שביתה היא הכלי המרכזי והאפקטיבי שיש לעובדים בבואם להתמודד עם עוולות והיא לא מתבצעת באופן קפריזי, אלא בהליך שהוסדר בחוק. להנהלה יש שהות לפני שפורצת שביתה וגם מרחב פעולה משמעותי יותר.
אגב, במקרים רבים, הפתרון המיידי לשביתה או לפחות לדחייתה פשוט למדי – הידברות. זה לא מובן מאליו, כי בעת משבר הנהלות רבות בוחרות לנתק מגע עם העובדים, מסיבות אסטרטגיות ששמורות עמן, והעובדים נאלצים להסלים את המאבק.
אחת הדוגמאות המובהקות לכישלון ניהולי היא הקריסה של רשת "מגה". המשבר הכלכלי שאליו נקלעה הרשת לאחרונה הביא להכרזה על סכסוך עבודה. משא ומתן שהתקיים בין נציגי העובדים לבין ההנהלה הביא לפשרה, ולפיה יבוצעו קיצוצים נרחבים בסניפי הרשת ויפוטרו מאות עובדים. גם במקרה הזה עובדי רשת מגה, שרבים מהם מחכים בימים אלה לדעת מי לחסד ומי לשבט, ספגו אמירות אלימות: "מצדי שכל הרשת תיפול על יושביה ועובדיה", איחל בלבביות אחד הטוקבקיסטים.
המטפלת מהמשפחתון שנמצא בפיקוח משרד הכלכלה ומרוויחה שכר מינימום יכולה לשבת באוטובוס ליד הטוקבקיסט שביקר אותה בחריפות וטען: "איזה מטפלות אתן שאתן לא יודעות לשים גבולות למדינה".עובדת רשת מגה, שתקבל בעוד ימים אחדים מכתב פיטורים, יכולה להיות שכנה של הטוקבקיסט שקבע: "יש לשבור את הראש של השובתים הנוכלים למען ילמדו ויראו".
השובת הנוכל כבר למד את הלקח בדמות מכתב פיטורים, ניכוי ימי שביתה, קיצוץ שכר ואיחולים חמים שישברו לו את הראש. לא, הלקוח לא תמיד צודק.
