ליד הקופות בסופרמרקט עומד בחור. הוא בתחילת שנות ה-20 שלו, כנראה חייל משוחרר. הוא ניגש לקונים שאורזים מוצרים ומציע להם לרכוש את כרטיס האשראי של רשת השיווק. הוא מפליג בשבחו של הכרטיס ומקפיד להדגיש את ההטבה המידית שיקבלו ברגע שיחתמו. חלק מהאנשים מִתְרצים, מצטרפים ובזאת פותחים חזית נוספת להוצאות שלהם, קושרים את עצמם לשנים רבות עם קונצרן ענק, במחי חתימה קפריזית אחת. חלק מתעלמים, לא מעט מהם מתעצבנים על הדייל, הורגים את השליח.
קשה למצוא אנשים מחייכים ליד הקופות של הסופר. זאת הנקודה שבה הצרכים והמאוויים של הקונה באים אתו חשבון. הוא נדרש לשלם על החיתולים שהוא חייב בשביל הילד מצד אחד ועל הבירה תוצרת חוץ שהוא הרשה לפרגן לעצמו הפעם מצד שני. זאת גם הנקודה שבה פיזית הארנק יוצא מהכיס והסופר מזהה ששם המקום לתת עוד קווץ'. לכן דייל המכירות נמצא שם, ליד הקופות, מנסה למכור כרטיס אשראי בניגוד לכל היגיון. הרי מי שחסר לו כרטיס אשראי יפנה לחברת האשראי בעצמו ולא יחכה לדייל מכירות בסופר, ובכלל מי מנסה למכור כרטיס אשראי לבן אדם שבאותו רגע ממש מחזיק כרטיס אשראי ביד? ובכל זאת זה עובד לפעמים.
המקום הנפיץ ביותר בסופר מפגיש את העיסה הרגשית הזאת עם העובדים שהם החולייה האחרונה והחלשה בשרשרת המזון (אם לא סופרים את האיש בצבע שחור-שקוף עם המטאטא, ולא סופרים). העובדים האלה, היחידים שאתם הקונה מייצר אינטראקציה, חלשים, פגיעים והם אלה שמילולית לוקחים לך את הכסף מהארנק. לכן הם גם העובדים שסופגים את מרב האש מהקונים.
לספוג את האש זאת המטלה הנוספת והלא פחות חשובה של העובדים הזוטרים שעומדים בקו החזית מול הלקוחות. הם לא משלשלים לכיסם פרומיל מההכנסות וזה לא העסק של אבא שלהם ובכל זאת הם נתפשים כאחראים למניפולציות שמושתות על ציבור הלקוחות. בפרצוף המעוקם לעבר הקופאית, בחוסר הסבלנות אל מול נער המשלוחים, בתוקפנות המתפרצת כלפי הנודניק שמנסה לדחוף לנו כרטיס אשראי, הם סופגים את מה שאנחנו חושבים על אלה ששלחו אותם לשדה הקרב הזה. הם מגנים בגופם על יושבי החלונות הגבוהים, אבל עוד לפני זה הם משרתים מטרה גורפת וחשובה הרבה יותר.
הקופאית ודייל המכירות מאזנים חוויית קנייה שבה מכרו לנו קורנפלקס מקומי במחיר כפול מזה שהוא נמכר בחו"ל, פיתו אותנו לקנות מוצר שני בחצי מחיר אף שאין לנו צורך בעוד אחד כמותו (וזה אומר שגם את המוצר הראשון אפשר היה למכור בחצי מחיר ועדיין להרוויח), ורגע לפני היציאה עוד ניסו לעקוץ אותנו בחברות במועדון ממולכד. ההתפוצצות על העובדים שבחזית משחררת את הקיטור ומאפשרת לקונה לעזוב את המקום בתחושה שהוא לא יצא פראייר. כלומר הוא כן, אבל לפחות הסופר שמע על זה. תפקידם לספוג ולמוסס למיליון מחאות חברתיות קטנות בנות 10 שניות את המחאה החברתית הגדולה ובזאת לאפשר למערכת לשמור את המעגל סגור ומחזורי. זה עובד טוב לסופר, זה עובד טוב לחברת הסלולר, זה עובד טוב עבור כל החוליות החזקות במשק שצריכות לבוא במגע ישיר עם הציבור כדי לייצר רווחים. בכל מה שקשור למכירת כרטיסי אשראי, לבחור שליד הקופות יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות. בשליחותו העמוקה יותר – הוא תמיד מספק את הסחורה.
*
במשרד פרסום כלשהו יושב קופירייטר כלשהו ומתמלא בשביעות עצמית כלשהי בשם פועלו: מסע פרסומי שמעודד נשים מתחת לגיל 30 לגשת לבדיקות לגילוי סרטן השד. הקמפיין שרץ בימים אלה בתוך דיזנגוף סנטר מוגש באמצעות גימיק בעייתי: על דופן הזכוכית של מעקה המדרגות הנעות הונחה מדבקה ארוכה ובה הכותרת: "גם נשים צעירות יכולות לחלות בסרטן השד". במעלה המעקה הוצמדו כמה מדבקות קטנות דמויות בועת קומיקס ובתוכן המלים "אולי היא?" עם חץ שפונה כלפי מעלה. וכך כאשר אשה צעירה עולה במדרגות הנעות ועוברת בדיוק מעל בועת הקומיקס, היא מנפישה את השאלה ומגרה את הצופה מהצד לתהות שמא היא יכולה לחלות בסרטן השד (נוט לקופי: כן, כל אחת יכולה. אפשר היה למצוא ניסוח פחות עילג לשאלה שהתכוונתם לשאול).
קצת טריקי לבקר מסע פרסום לנושא משמעותי כל כך, אבל תוכן הקמפיין לא רלוונטי למעשה הבזוי שעושה המכניזם השיווקי. תפקידו של מסע הפרסום הוא לשווק, ובועת הקומיקס הרי יכולה באותה מידה להצביע על אנשים שעדיין לא קנו אבקת כביסה כזאת או רכב מסוג אחר. הבעיה פה – מעבר למרכיב של אאוטינג ושיימינג בדוי וללא הסכמה של עוברות אורח, ועוד בענייני בריאות – היא שהפרסומת הזאת מוציאה לשימוש את האח הקטן של שוד המרחב הציבורי ושל הקהל השבוי: הפרזנטור השבוי.
אנשים עולים במדרגות נעות בלי להיות מודעים שהם החלק המרצד בשלט פרסומת. הם הברווז במטווח של בעלי העניין לצוד את עינו של הצרכן. הם מוצאים את עצמם משתתפים במסע פרסומי בלי שביקשו את הסכמתם, בלי שנתנו אישור למישהו. ללא תמורה הם מוגשים לפירסומאי, למפרסם ולבעל שטח הפרסום כשירות מהציבור. הם ממשיכים הלאה בלי לדעת שהרגע עשו עליהם קופה והם המשתתפים היחידים באירוע שתורמים את חלקם ולא מקבלים שום דבר בתמורה.
אם מישהו מהצדדים שמפיק תועלת מהקמפיין היה עומד ליד המדרגות הנעות, שואל נשים אם הן מוכנות להשתתף בפרסום ונותן 100 שקלים לכל אחת שמסכימה לעלות במדרגות הנעות, אפשר היה לייצר איזושהי מידה של הגינות במשוואה. במבנה הנוכחי של כלכלת השוק החופשי, כשהאח הגדול מזיז על הלוח אזרחים קטנים, המשפט הקודם נשמע דמיוני ומגוחך. שימוש בעוברי אורח כמפרסמים סמויים (סמויים לעצמם, לא לכל השאר), זה דווקא הברקה.
