· 150 אנשים עומדים בכיכר הבימה בתל אביב ביום רביעי בערב ומפגינים נגד הגזענות וההסתה המשתוללת. זאת הפגנה פוליטית, של שמאלנים. חולצות של חד"ש ומרצ. הקריאות הן נגד בנימין נתניהו, השלטים גם, הם לא מנסים להסתיר את זה. 10 מטרים מהדבוקה עומד בחור בשנות ה-20, מצלם את הארוע בטלפון הנייד ולא מפסיק לקלל את המשתתפים בקללות הכי איומות שאפשר לנחש. הוא מקלל, אבל בשקט, שומר על פרופיל נמוך, לא רוצה למשוך תשומת לב. בסופו של דבר הוא לא יכול שלא לתת לאלימות שבו לנצח ומשחרר יריקה בשרנית לרצפה. שפת הגוף שלו משדרת הקלה, עכשיו נוח לו יותר להמשיך ולצלם.

· זה אישי. הכל אישי. זה לא קשור לנערים, לא לתג מחיר, לא לשערי הגיהנום ולא לתגובה הצבאית. פרץ האלימות שכולנו ממתינים לו כבר שנים ועכשיו הגיע בקול תרועה הוא לא על רקע אידיאולוגי. הוא בא ממצוקה אישית. כשסד הלחצים ביומיום הכלכלי, החברתי, התרבותי, מגדיש את הסאה, הזעם לא צריך הרבה כדי לגלוש. כשכל הבטחה להוריד מסים נגמרת בקיצוץ בשירותים, כשכל רגיעה מסוכלת באמצעות דיווחים מתוזמנים על ארגונים מאיימי-קיום מקצה סוריה, כשאין אופק שבו רואים תקווה, כל התרת רסן היא ניצול יקר של הזדמנות.

האנשים שיוצאים לרחובות ומחפשים במי לפרוע, לא מכירים את הקורבנות, אין להם חשבון פתוח עם מי מהם, זולת העובדה שהם ערבים וערבים הם האויב. מעבר לזה הכל מקרי. האנשים יוצאים לרחובות כי הם זיהו הזדמנות למלט החוצה, בדרך הכי ראשונית שיש, את הייאוש שלהם, את המצוקה, את החרדה שעולה אל מול האין-אונים. ההפרעות האלה הן הביטוי המפלצתי של המחאה החברתית. אם הפורעים היו מרוויחים יותר, אם היה להם סיכוי להגיע לדירה, אם אמא שלהם לא היתה זרוקה במסדרון של פנימית ג' ואם לבן שלהם היו עוד שעתיים בצהרון כדי שהם יוכלו לסיים יום עבודה באופן מסודר, אם הם היו רואים צעדים לכיוון פתרון הסכסוך ולא פול גז בניוטרל של שימור מצב המלחמה – לא היה מה לנקז.

האלימות הקיצונית ברחובות מתאפשרת בסיטואציה שבה הממשלה יושבת שני לילות על תוכנית נקמה וחבריה מתחרים זה בזה על התיאורים הפלסטיים של דרכי גביית מחיר הדמים, אבל לא מראה שהיא מקדישה דקה אחת למחשבה על הדרך לשבור את מעגל הדמים. ממשלה שחיה על תביעת דם ולייקים, היא ממשלה של מובלים ולא של מובילים. ממשלה ששומעת את הקולות וממהרת להזנות את הצבא שלה, מצבא ההגנה לכנופיה מאורגנת של גובי תג מחיר לאומי, היא ממשלה שחושבת רק על עצמה, במובן הפרטני ביותר של המלה. ממשלה שכל שחרור קיטור מצד הציבור הוא תעודת הביטוח להמשך קיומה.

· עקב האכילס הבטחוני של מדינת ישראל הוא בנכות הרגשית שלה. בחוסר היכולת להכיל אמפתיה. אמפתיה, בניגוד לסימפתיה, היא לא אהדת האחר או תמיכה בו. אמפתיה היא היכולת לשים את עצמך במקומו של האחר כדי להבין אותו, ומכאן את היסוד הנפשי שמתוכו הוא פועל. הפער הבלתי נתפש בין גודל הצער על רצח נערים יהודים לגילויי השמחה על רצח נערים מהצד השני, הוא שום דבר פרט לפירצה אדירה ומסוכנת בבטחון המדינה. מי שחווה את הכאב על רצח הנערים הישראלים, מי שזועם ורוצה לנקום ולא מבין שבצד השני יש בדיוק אותו הזעם ותאוות הנקם כשנערים נרצחים שם, לא מסוגל להבין את מידת הרצינות והנחישות של האויב. ומי שמזלזל באויב שלו מזמין את המוות הבא אליו. מדינת ישראל שיוצאת מגדרה למשוך את תחושת ההיבריס של ששת הימים, ניוונה לחלוטין את היכולת להבדיל בין שנאת האויב לזלזול בו. ועל החור הזה גם 30 כיפות ברזל לא יכסו.

· שלוש אמהות שהן לא גנרליות, לא מנהיגות, אפילו לא גברים, ממלאות אחרי ההוראות שמורידים עליהן המומחים לעניין. הן עושות הכל כדי להיאחז בשביב של תקווה, ואם זה אומר לעקוב אחרי ההנחיות, כך יהיה. המומחים מומחים, הניסיון הוא ניסיון, ההיערכות היא היערכות, אבל האמהות הן אמהות. בבטן הן יודעות שהן נשארו לבד. ועדיין הן עושות הכל. אחרי ימים של חרדה ולילות בלי שינה, כשהן חיות בין תקווה מעושה לייאוש נוכח, הן מטורטרות עד לז'נווה כדי להתחנן על חיי הבנים שלהן אל מול נציגי מועצת זכויות האדם. שיחת טלפון מוקלטת, צעקות, יריות אקדח, רכב שרוף, קליעים מסביב, ממצאים פורנזיים. בבטן הן יודעות.

אחת מדברת באנגלית רהוטה, שתיים מצטנפות מאחוריה. היא מספרת, מתחננת, נאחזת בציפורניים. אחר כך הן נשארות ישובות שם, סופגות באש ישירה את כל מה שהעולם כולו צבר נגד ישראל בעשרות שנות שליטה בשטחים. מדינה מדינה, טענה טענה, גערה גערה. לא שר החוץ שופע פטפטת האיומים יושב שם, לא ראש הממשלה, הבן גוריון של הרטוריקה הלועזית. שלוש אמהות, שיחת טלפון מוקלטת, רכב שרוף, קליעים מסביב, כל העולם נגדן, נקודות זכות לישראל בזירה הבינלאומית. אחר כך עוד כמה שעות טיסה חזרה הביתה, ותפילה לדחיית הקץ.

· ככל שנחשף המידע סביב ארועי החטיפה וככל שהולך ומתבהר שכבר בשלב מוקדם מאוד אפשר היה להבין שהנערים אינם בחיים, כך מתקשה השכל הישר לקבל את זה. צריך מידה חולנית של ציניות וזלזול כדי לדעת את כל זה ועדיין לקרוא למבצע למציאת החטופים בשם "שובו אחים".