כשהגעתי למופע הקודם של האמן אריאל ברונז, התלהבתי מהקיצוניות ומהאמירה המטלטלת שלו. ככה אני אוהבת את האמנות שלי –בועטת, חברתית, פוליטית, לאו דווקא נעימה. ברונז התקרב אלי חצי מעורטל. "את", הוא הצביע עלי ממרומי הפלטפורמות שלו, "הולכת להשתתף במיצג הבא שלי!". אני אישה חזקה, אבל כשגבר עטוף בנצנצים ובלבוש מאד מינימאלי מצווה עלי לשבור טאבואים, אין לי אלא לחייך בטיפשות ולגרגר משהו. ״אני רוצה שנשבור טאבואים, ואת תהיי אחראית על סקס עם נכים!״.

ברונז מכיר את חיבתי הרבה לנושא. אני עצמי נכה כבר די הרבה שנים, נעזרת במקל הליכה והקול שלי לוחש. לנושא המיניות והנכות אני משתדלת לתת מקום של כבוד בקולנוע שאני עושה, בהרצאותיי באקדמיה או במאמרים שאני כותבת. נכות, ובעיקר מיניות של נכות, עדיין מתוייגות לצערי כנושא פריפריאלי. אני מרשה לעצמי להוסיף את המילה "עדיין".

ברונז הסביר שהוא רוצה להרים מופע שיעסוק בנושאים שמזוהים כפריפריה בשיח הישראלי, ולהביאם למרכז הבמה. המופע קיבל את השם "תרבות בפריפריה" והחזרות החלו. המופע מציג באופן פסטיבלי ומלא קסם וצבע מספר נושאים לא פשוטים: שכול, פדופיליה, ארוטיקה, שליטה, סאדו-מאזו, זהות מינית, ג'נדרקווירים ועוד.

צילום: מיקו משה דורון

הבנתי מאריאל ומצוות האמנים הרדיקלים שהלך והתווסף למופע, שהוא יהיה מאד פרובוקטיבי. כיוצרת ואקטיביסטית, אין לי בעיה עם פרובוקציות כדרך לעורר מודעות, אבל חשוב לי לא למתג מיניות של נכים כדבר קיצוני ורדיקלי, כפריק שואו. אני הרי דורשת מהחברה שוויון, לקבל אותי כשוות ערך למרות מגבלותיי הפיזיות.

במהלך בניית המופע, תהיתי אם נושא כזה יכול למצוא את מקומו רק במופע "פריפריאלי", כזה שמעצם הגדרתו מתעסק בשוליים? האם רק יוצר אמן פרינג' אמיץ, יש שיאמרו מטורף, כמו ברונז בשיתוף פעולה עם עידית הרמן מתיאטרון קליפה האמיצה לא פחות, יכולים להעלות מופע שכזה, ולתת לשוליים שלי מקום של כבוד? לתת לי כנכה לעמוד במרכז הבמה עם מעט מאד צנזורה?

צילום: מיקו משה דורון

ואם זו הבמה שניתנת לי, אולי אני בעצם עושה "פרסום" מהנכות שלי? משהו כמו פריק שואו בקרקסים של פעם, בהם היו מציגים אנשים עם חריגות גופנית לראווה ולשעשוע ההמונים.

גם מיכל גיל משתתפת במופע. גיל היא רקדנית נמוכת קומה, ובמופע "תרבות בפריפריה" היא מציגה יחד עם גל וולינץ מופע לא פשוט על פדופיליה, בו היא משמשת כמושא של הפדופיל. שאלתי את מיכל על הפחד מלהיות פריק שואו. מבחינתה זו בכלל לא שאלה, כי היא יודעת שזה לא הדבר היחיד שמגדיר אותה. חשוב לה לקחת אחריות על הדמות שהיא מציגה, ויש לה מה להגיד באמצעות גילום הדמות הזאת.

צילום: תום פורת

במהלךהחזרות, ביקשתי מידידי עידו גרינגרד לייעץ לי. עידו, שנפצע בתאונת דרכים בהודו, מתעסק בניו מדיה ובפרפורמנס. הכרנו כשהוא היה מיוזמי תצוגת אופנה בשם ״אני נכה וסקסי״,  שהעלתה על הבמה בלי להתבייש אנשים עם מגבלות שחגגו את נכותם ויופיים, והייתה אחד הדברים המכוננים בחיי.

עידו הגיע למקום החזרות, הביט על המרחב ולמד אותו בעיניו. הוא נתן עצות איך לגשת למיצג– מיטה זוגית –בצורה שתאפשר לי "להשתמש" בנכות שלי וליהנות מהמרחב, על אף מגבלות החדר. עידו סיפר לי שמאז שנפצע, קיבל פרספקטיבות אחרות על החיים ועל האמנות שלו. הוא חלק איתי תובנות חדשות על מרחב, כמו למשל שכאיש עם כסא גלגלים הוא צריך שהמרחב יהיה במישור רציף, בגובה אחיד. הוא למעשה נעזר במכשיר שמתווך בינו לבין הסביבה, כסא הגלגלים. ייתכן שהוא והאמנות שלו הם יותר "ישר בפנים" הוא אומר, דווקא בגלל שנקודת הראות הפכה לנמוכה יותר באופן פיזי. הוא מוצא את הקשר אל חיות, שגם הן בעלות נקודת ראות נמוכה יותר על העולם אבל זה לא הופך אותן לפחות שוות.

צילום: מישל פון הרשקו

המחשבה על להפוך לחלק מ"פריק שואו" הטרידה אותי, אבל לא היססתי לנצל את הפלטפורמה שניתנה לי להציג את המניפסט שלי על מיניות ונכות ככוח חברתי הכרחי, ולהנגיש אותו לאנשים. עבורי כקולנוענית, זו הפעם הראשונה שאני עושה פרפורמנס מול קהל חי. אני מקבלת את הקהל בכתונת לילה ועם רמקול מדונה, ומציעה לגברים ולנשים להיכנס למיטה עם מדונה תוך דיבורים על מיניות, על נכות, על העדפות, ועל כמה הם מוכנים להיפתח ולקבל את האחר. הרגלי המיטה כמיקרוקוסמוס.

מענג אותי לגלות, כל פעם מחדש, שלקולי החלש ולשבריריות גופי יש אפשרות ליצור אינטימיות עם הקהל.רבים מהם חושפים בפניי את הצלקות שלהם, ומראים לי שאפילו שלא קשה להם לשרוך את הנעליים, גם הם בעלי הרבה חולשות.

המופע "תרבות בפריפריה" יוצג בימי שלישי, ה-20/9 וה-27/9, בבית העיר, ביאליק 27 בתל-אביב