אפשר לברוח מהנאצים כשאת על קלנועית?

גם אני מודעת לתפנית שחלה בשנים האחרונות בסטטוס של ברלין. מעיר שסימלה את הנאציזם היא הפכה לסוג של מיתוס על מקום שמסביר פנים לכולם. עיר סקסית, מרתקת וה-מקום לקנות בו מילקי. בגרמניה יש הפרדה בין "נאצים" ל"גרמנים". הנאצים היו כמה חוליגנים שהשתלטו אז על גרמניה, והלכו להם.

האמת שאינני כאחת האדם, אני בחורה עם מגבלה גופנית. הדיבורים על חומה מנותצת, על דיוויד בואי שגר וכתב שם משיריו הטובים ועל בארים ברלינאים, הדליקו גם אותי. תהיתי האם המיתוס יהיה תקף גם לגבי, עם המגבלה שלי? האם ברלין מסבירת פנים גם לנכים?

כשהציעו לי ללמוד סמסטר באוניברסיטת הומבולדט במסגרת חילופי סטודנטים לקולנוע, הבנתי שזו הזדמנות מטורפת לבדוק את המיתוס מקרוב. יחד עם הפרפרים שהציפו אותי, עלו בי גם דאגות. ראשית, אני הרי יהודייה קטנה. מה אעשה כשהגרמנים יבואו לרדוף אחרי עם נקישות מגפי העור האלה וכל הקטע שלהם? והדאגה השנייה – נגישות. כי עם כל הכבוד לזהות הלאומית שלי ולפחד ממגפי עור, מדרגות ובעיות נגישות מנצחות שאלות זהות.

בקיצור, נסעתי לברלין כיהודייה, כטקסט פוליטי וכקולנוענית על קלנועית.

ברלין התגלתה כבעלת כוונות טובות. אני תוהה אם זה מספיק, כי הנגישות שם אפעס לא מדהימה. הופתעתי לגלות שבשנת 2012 העניקה הנציבות האירופית לברלין את פרס העיר הנגישה. בנימוקים נכתב שהעירייה השקיעה רבות בהנגשת העיר המחולקת לשעבר והתחבורה הציבורית שלה. אבל  בתכלס לא ממש הרגשתי את זה.

במציאות התמונה קצת אחרת. מתוך אתר התיירות הרשמי של ברלין המתגאה בנגישות העיר

חייתי, למדתי וביליתי בעיקר במזרח העיר, באזור שמזכיר קצת את שכונת פלורנטין בתל אביב, עם כל הקסם והקושי והמבנים העתיקים. לא היה קל למצוא שם דירה מתאימה ונגישה שלא מתהדרת במדרגה אחת לפחות. כבחורה עם בסיס ירושלמי אני יודעת שעם כל הרצון הטוב, מאוד קשה להנגיש עיר עתיקה. נסו להסתובב בעיר העתיקה בירושלים על קלנועית. ועדיין התאכזבתי לגלות שמדרכות רבות בברלין בנויות גם היום ממרצפות ישנות ועקומות. בטוחה שרוכבי האופניים וכסאות הגלגלים ודוחפי העגלות יזדהו.

אני לא אתחיל כאן עם בדיחות על רכבות וגרמנים, רק אציין שבהרבה תחנות רכבת וטראם בברלין אין נגישות, והן למעשה לא שמישות עבור נכים. בתחנות שכן היו נגישות הייתי צריכה לסמן לנהג שיעצור את הרכבת ויבוא להוריד עבורי רמפה מיוחדת. כמעט תמיד יש רווח בין הרציף לרכבת, מה שהופך את המעבר על גבי הקלנועית למפחיד ביותר. לפעמים הרמפה שהנהג אמור לשלוף נתקעת. למזלי, יכולתי לקום ולעלות ברגל במקרים כאלה. יש אנשים שלא יכולים. לפעמים הנהגים עוזרים ולפעמים הם בקושי מבינים אנגלית וצועקים עלייך בגרמנית (יש פה הרמה להנחתה, אני מתאפקת).

אני חייבת לציין שבחלקים החדשים יותר בעיר יש יותר נגישות. ברייכסטאג, למשל, נתנו לי לעקוף את התור והפנו אותי למעלית סודית עם מלווה צמוד. זאת נגישות מסורבלת למדי, כי אין לי את החופש פשוט לנוע ואני צריכה שמישהו יעזור לי. זאת עיר ישנה, הזכירו לי כל הזמן. במוזיאון היהודי שמחתי לגלות שהדלת לשירותי הנכים נפתחת בלחיצת כפתור (יש כאלה במספר ערים בעולם, שמעתי שבקרוב גם בתל אביב).

גם יהודייה, גם נכה וגם ג'ינג'ית. רונה סופר בברלין

במסגרת הלימודים הסתובבנו ברחבי העיר. ביום מעונן אחד יצאנו לסיור אנדרטות ב"מיטה". אני הייתי היהודייה היחידה בכיתה, וגם היחידה על קלנועית. ביקרנו באנדרטה מנקרת העיניים לזכר מיליוני היהודים שנרצחו, ומשם הוביל אותנו המורה לאנדרטה לזכרם של בעלי המוגבלויות. הנאצים חיסלו את הנכים כדי להיפטר מכל ה"לא כשירים" והפגומים שפגעו בטוהר הגזע הארי. זה הפתיע אותי. לא הייתי מוכנה לזה, ופשוט פרצתי בצחוק.

הייתי כל כך נבוכה מהאנדרטה הזאת, כי פתאום הבנתי שברלין של אותם שנים ממש לא רצתה אותי. על כל מאפייני. גם יהודייה, גם נכה. מזל שלא הייתה אנדרטה לג'ינג'יות. כשהמורה ראה אותי צוחקת הוא הזדעזע והביט בי נבוך ונוזף. אחר כך הוא לחש לי שהוא מעריץ את הדרך שבה אנחנו הישראלים מתייחסים לשואה.

היום ברלין מהממת. כבר לא רוצחים שם יהודים, גם לא נכים וגם לא ג'ינג'יות, למיטב ידיעתי. תמיד יהיו אנשים שיציעו עזרה. המלים הראשונות שהכרתי היו "הילפה?" (עזרה?) ו"אלס גוט?" (הכל טוב?"). אבל הנגישות עדיין טעונה שיפור. במובן הזה, להערכתי, היא בטח לא יותר טובה מתל אביב. דברים שרואים משם.