ביונדאי לנטרה כחולה אסף אותי אבא שלי כל ערב מחזרות במקהלת "אנקור", שבה שרתי מילדותי המוקדמת ועד גיל 18. הקסטה היחידה שהייתה לנו באוטו באותם הימים הייתה "אור" של שושנה דמארי ז"ל. ולעיתים כשהייתי יורדת מבניין המקהלה יכולתי לשמוע את שושנה שרה את "העלמה" או את "עדיין כאן" בקולי קולות מתוך היונדאי הכחולה. את כל השירים הכרתי בעל פה. אבל מה שנטמע אל תוך הגוף, יודעים רק בדיעבד. שושנה דמארי לגמרי נטמעה בפסקול המשפחתי שלנו, כמו גם של הרבה אחרים. שנים על גבי שנים של זיכרונות.
לכן קצת הופתעתי כשבאזכרה השנתית, שבה צוינו 10 שנים למותה של שושנה דמארי ז"ל, לא היו המון אדם. זאת האמת. לא כמו שהיית מצפה מאמן בסדר גודל כזה. אולי כי שישי בבוקר, אולי כי אנשים היו בעבודה. אולי כי עבר עשור, ואנשים שוכחים מ"מלכת הזמר העברי". ואולי, ככל שעוברות השנים, יש כאלו שבכלל לא יודעים ולא יידעו על קיומה.
"נורא עצוב לי שהאמנים הצעירים לא הגיעו. הרבה אוהבים לשיר ולפרסם את השירים שלה. לעשות לה גרסאות כיסוי. אבל לבוא לאזכרה הם לא באים", אמרה לנו אמנית שאני מאד אוהבת. ואנחנו הבטחנו שנגיע כל שנה. ההורים שלי, אוהבים את מלכת הזמר העברי אהבת נפש, ולכן עמדנו באזכרה לכבד את זכרה.
וכשדיברו על המראה והחיוך, על השירים ועל קולה הייחודי של שושנה דמארי, שבאמת, לא היה שני לו, ועל ההגשה של הטקסטים המיוחדים שנכתבו עבורה, חשבתי על גרסת הכיסוי שנמצאת אצלי במחשב. זו שהקלטנו לפני חודש בגרמניה. שילוב של שני שירים מהאלבום "אור" של דמארי שיצא בשנת 1988: "לילה לא נשאר", של אהוד מנור ומתי כספי, ו"הרוח נושבת אבק" של תרצה אתר ומשה וילנסקי.
יש משהו שגוי במושג "גרסת כיסוי", משום שהמשמעות של עבודה מסוג זה אמורה להיות ההיפך מהשם שלה. זה תקף לכל מקרה, אבל בעיקר במקרה של דמארי. לזמרת כמו שושנה דמארי אין אפשרות לעשות גרסת כיסוי וגם אין באמת צורך. הביצועים תמיד עמדו בפני עצמם. "לכסות" אותה זה אומר למנוע ממי שלא מכיר אותה להאזין לזמרת יחידה מסוגה. בימים שתחנות רדיו חושבות שאנשים שעברו את גיל ה-40 מקומם בבוידעם, מאוד חשוב ששושנה דמארי ז"ל לא תיעלם מאוזניי הציבור. גרסת כיסוי או "קאבר" עבורי היא פעולה של חיפוש. של גילוי של שיר נוסף שמתחבא בתוך השיר שאני שומעת. לנסות לייצר את מה שהשיר הזה עבורי, ולהעביר אותו הלאה.
ובאיזשהו מקום, הפנטזיה היא שאם מישהו ישמע את השיר ולא הכיר אותו, הוא ירוץ לחפש את המקור. לא כדי להשוות גרסאות. ממש לא. אלא כדי להכיר טעמים וצבעים נוספים. הפנטזיה היא שגרסאות כיסוי וגילוי ישלחו אותנו למסע של חיפוש אחר זמרים נשכחים. אחר הזמר העברי, ובמקרה הזה, אחרי שושנה דמארי, שהממלכה שלה במשפחה שלנו הייתה ועודנה.
כי אחרי כל השנים עם הקסטה של "אור" אבא קנה סובארו חדשה. אוטומטית. עם דיסקים. ואני קיבלתי את היונדאי הכחולה והקסטה של שושנה במתנה וביחד אתה נסעתי לתל-אביב. ובגלל שחיפשנו תמיד חנייה, יצא שהתחלתי ללכת המון ברגל. וזמזמתי שירים לעצמי. בשעות לא שעות, בזריחות לא זריחות, בשקיעות לא שקיעות. הנפש שלי נדרשה להסתובב בחוצות, ולבקש שהלילה לא ייגמר, כי האור שבחושך הרגיע אותי כל כך. והשמש תמיד לעגה לי כשקמתי. והשיר של דמארי ז"ל על הלילה שלא נשאר, על האפילה שמוכרת היטב, פתאום יצא מתוך האוטו וליווה אותי, ועוד חבר טוב שהיה מסתובב איתי ברחובות העיר. שנינו אהבנו את השעה שלוש לפנות בוקר. ואת השלווה שהיא מביאה, רגע לפני האימה. האפילה שנמהלת ברוגע. בכינו על זה עד שצחקנו.
ואז, כשהלך, וסופות של חול כיסו את העיניים ובקושי ראיתי, ישבתי באוטו באמצע הקיץ ושמעתי את "הרוח נושבת אבק". חיכיתי שמישהו יבוא לאסוף אותי שוב מחזרה או מקונצרט. או סתם ייקח אותי הביתה. מזל שזה קרה. מזל שאבא שלי אוהב את שושנה דמארי.
נכון. יכולתי לכתוב עליה עוד הספד. עוד סיפור על כמה היא זמרת טובה ואיזה פרפורמרית מדהימה. אבל האמת היא ש"מלכה של זמר" היא זו שיכולה להדהד בעצמות שלך בקול ובהגשה. בזיכרון של המראה ושל כל פעם ששמעת אותה שרה ובאיזו סיטואציה. וזו שמעוררת בך השראה ללכת ולהקשיב לשיר עוד פעם ולגלות איך תוכל לבצע אותו. ולקוות שבעשר שנים הקרובות נמשיך להבין שלזכור ולשמור אמן דגול זה למעשה לחיות את התרבות של עצמנו, כדי שיהיה לנו המשך.
היונדאי הכחולה שלי בת 21. חיה ומקרטעת. סביר שאתם רואים אותנו מחפשות חנייה ברחובות תל- אביב לצלילי הקסטה היחידה שהמכונית הזאת יודעת לנגן. הצלילים של שושנה דמארי. יהיה זכרה ברוך.
כל הזכויות שמורות ליוצרים
והרוח נושבת אבק/ מילים: תרצה אתר לחן: משה וילנסקי
לילה לא נשאר/ מילים: אהוד מנור לחן: מתי כספי (חלק א')
*מתוך האלבום "אור" שיצא ב-1988
עיבוד ושירה: רילי ווילו
כינור, ויולה, פסנתר ותיזמורים: בנדיקט בינדוולד
בסון: מירי זיסקינד
הפקה מוזיקלית: פירמין קורסטין.
UDK studios. Berlin.
[email protected]
איור: עמרי כהן (Omriku)
