וילון פרחוני ודק מפריד בין העולמות השבורים של אתי ושלי. סרטן אוכל את אתי מבפנים. "כבר חודש וחצי לא נתתי קיבה", היא בוכה למישהו בטלפון. מעבר לווילון אני אומרת בלחש "נתתי קיבה", ומסכמת ביני ובין עצמי שזה אפילו יותר מצחיק מ"נוחיות".
סבתא חיה הסכימה שהילדים של עודד התימני יבואו לבקר אותי בימי החופשה שביליתי אצלה, כי הם היו מחונכים ואצלם ׳לא׳ זה ׳לא׳. אני אהבתי שהם באים כי היו להם בשבילי מילים מצחיקות שלא הכרתי. תמיד אהבתי מילים. במיוחד מילים מעולמות רחוקים ונכון שגן יבנה הייתה ממש בקצה הכביש, אבל במושב אף אחד לא אמר ׳בעזרת השם׳ או ׳במחילה׳ ובטח שלא ׳נוחיות׳.
כשחזרתי מהבית של סבתא חיה לחשתי לעצמי את כל המילים המיוחדות לפני שהלכתי לישון. אסור לי לשכוח אותן, יום אחד אדע איפה לשבץ אותן. בעזרת השם. הנה, זה מקום טוב. בעזרת השם אומרים כשרוצים שמשהו יקרה וצריך דחיפה קטנה מאלוהים, זה מה שהבנתי מתרצה, הילדה הבכורה של עודד התימני, שהיו לה את עיניי שקד וצמה הדוקה שלעולם לא נפרמה. סבתא חיה הייתה אומרת עליה שהיא ילדה למופת כי אף פעם לא שכחה לשאול אותה ׳מה שלומך, הגברת ברנדפלד?׳ וגם אף פעם לא היה צריך להגיד לה לסגור את דלת הרשת מאחוריה שלא יכנסו יתושים. תרצה פשוט נולדה עם הדברים הנכונים להגיד והתנועות הנכונות לעשות.
אני כמו עכבר קטן עם אזניים גדולות, תמיד מקשיבה למילים של אנשים אחרים. כשהמילים שלהם ממלאות לי את הראש אני לא צריכה להקשיב למילים של עצמי. מאחורי הווילון אני מקשיבה לשיחות של אתי. מזל שאתי והאורחים שלה מדברים בקולי קולות. בפיגוע הלכה לי אוזן שמאל, כשאנשים מדברים בשקט במקום את המילים שלהם אני שומעת ציפצופים. תחת שמיכת הצמר של בית החולים אני אומרת כמה פעמים רצוף ׳נתתי קיבה׳. את הקול שלי אני שומעת מצוין.
באמצע הלילה אני מתעוררת, קול צרוד שורט לי את הלב "מאמי, מאמי, מאמי, די. מאמי, מאמי, מאמי, מאמי חזרי אליי" איש עומד מעל אתי ומלטף את שערה. שרידי סמים ומבטא עירקי נשמעים בקולו. זה עובדיה, בעלה לשעבר. טוב שאני מקשיבה לסיפורים של אנשים ככה אני יודעת מי זה מי בלי לשאול. "אסתר נשמה, מה אני בלעדייך?", הוא לוחש לה. "מאוחר מדי עובד, עכשיו זה מאוחר מדי", אתי אומרת בקול עייף. "תאכלי את הכבד שהבאתי לך. שיהיה לך כוח. אין דבר כזה מאוחר מדי. את לא תמותי לי, נשמה יפה". הקול של עובדיה נשבר ואני חושבת שהוא בוכה. "די, עובד, עכשיו אתה צריך להיות חזק. הילדים צריכים שתהיה גם אבא וגם אמא שלהם. למה שאני יכול להיות לא אחזיק עד פסח…", אתי מנסה ליישר את עובדיה. ׳איך אני אהיה אבא ואמא שאני בקושי אבא יודע להיות?". עכשיו שניהם בוכים.
"כשאין ילדים קל להשתגע, שלא נדע". צילום: Shutterstock
כשעובדיה הולך ומשאיר את אתי עם הכבדים והתהילים שהוא הביא לה מהרבי, אני יוצאת מאחורי הווילון. "עובדיה אוהב אותך", אני מלטפת אותה. "מאוחר מדי. בגללו אני אוכלת את עצמי מבפנים". היא מתחילה לעלעל בתהילים. "חרא על הראש שלי", אתי מקוננת, "כשאני מתאהבת אני נסגרת כמו צבת. לא עוזבת! כמו רוטביילר רעב נלחמתי עליו, בשיניים. הולכת לבקר אותו בכלא, הולכת למשפטים, עוצמת עיניים מול הנשים שהיו רצות אחריו. אז היה יפה, עובדיה. אל תראי שככה הוא עכשיו הרוס. היה גבוה ויפה וכל כפר שלם היה אחריו. תאמיני לי מה שאני אכלתי ממנו והלב הטיפש שלי לא הפסיק לאהוב אותו. עכשיו צריך לחשוב איך עוברים את הפסח. זה הכי חשוב…,. אתי מחזיקה את ספר התהילים שעובדיה הביא לה כל כך חזק שהפרצוף של הרבי מילובביץ׳ מתקמט לה בין האצבעות.
"אני חייבת לתת קיבה", אני אומרת לה במהירות, וסוגרת אחרי את דלת השירותים. שם, אני יושבת על הרצפה ובמקום לבכות על הילדים של אתי שישארו בלי אמא, אני בוכה על עצמי ועל זה שאין לי אף גבר שיתחרט. אין לי אף אחד שישנה לו אם אנקה או לא את הארונות לקראת הפסח. אני בלון הליום שלא קשור לשום דבר.
"אין לה ילדים, מסכנה", שמעתי את אתי אומרת לאחותה סימי. שכבתי מאחורי הווילון הפרחוני ונשמתי באופן סדיר, בכבדות, כמו שנהוג לחשוב שאנשים שישנים עמוק נושמים. הייתי ערה לגמרי והקשבתי למילים של אתי מציבות לי מראה מול הפנים. המסכנה שאין לה ילדים. אתי אומרת לאחותה שהיא לא בדיוק יודעת מה הסיפור שלי. דווקא נראתי לה טוב, אשה טובה והכל, ראש על הכתפיים וכוסית. כן, אתי אמרה שאני כוסית. "נראה לי היא גרושה", אמרה סימי, "כבר מבוגרת, בטח יש לה ארבעים ורואים שהיא לבד". "לכי תדעי מה יש לה בראש, כל אחד הולך לישון עם הבעיות שלו. היא לא מדברת הרבה. לא מספרת. הייתה בפיגוע, שלא נדע. התחרפנה".
"כשאין ילדים קל להשתגע, שלא נדע. אולי לא היה איזה מישהו להגיד עליה קדיש. לאלוהים בטח יש עוד תוכניות בשבילה, אם היא אשה טובה יהיה לה בן זכר שיבכה עליה, אל תדאגי. ישועת השם כהרף עין!", אמרה סימי והזכירה שגם שרה אמנו ילדה בגיל 90.
בשקט בשקט אני מגששת לכיוון האזניות ושמה אותן על האוזניים. חייבת להפסיק לשמוע מילים של אחרים. אני לא יכולה לחשוב על סדר פסח, כשמעולם לא עשיתי אחד כזה, אני מגרשת כל מחשבה שקשורה לבן זכר, רחם מיובש, ניקוי ארונות, הכנת גפילטע וגלגול קניידלך. זה לא קשור אליי. זה אף פעם לא יהיה שלי. מילים של אנשים אחרים, הם אף פעם לא יהיו שלי.
"היית ישנה חזק", אתי מקדמת את פניי בחיוך בבוקר, ׳אנשים היו והלכו ואת ישנת כמו מתה". "כן. ישנתי, לא זוכרת מה היה. לא שמעתי כלום", אני עונה לה ונכנסת לשירותים בלי להכריז שאני נותנת קיבה. אני גם לא מסתכלת בראי כדי לא לראות את הגרושה-מסכנה-בלי-ילדים שאני. כשאני יוצאת אתי כבר לא בחדר. יצאה לניתוח. על הכרית שלי מונח ספר התהילים שלה. הרבי מילובביץ׳ מסתכל עליי ודרך המבט שלו אני רואה את מה שאתי וסימי חושבות עליי.
בליל הסדר אני אצל ההורים. אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מדלגים על המלל ושרים כמה שירי אביב. המחשבה שלי יורדת דרומה. לדימונה. נכנסת תחת חריץ הדלת למטבח הלבן של שמחה, שעומד עכשיו בשקט, מקשיב לזמירות שעולות מהבתים האחרים.
הבית של שמחה עומד על גבעה קטנה שבשיפוליה גולשים הצריפים הארוכים והמטולאים של הכושים העבריים. כשנסענו לנחם את אבי עברנו שם ואני הדבקתי את האף לחלון כדי לראות הילדים שחוזרים מבית הספר. הבנות בחצאיות כחולות וסינרים לבנים. אישה עם כיסוי ראש גבוה וצבעוני פותחת דלת רשת רעועה ומנערת שטיח מאובק. ילד קטן עם טוניקה כחולה הולך עם חתול שחור קטן ורזה שקשור בצווארו בחבל.
מחוץ לבית מחכה לנו הבן של שמחה, "אל תדאגו נשמות, הכל בסדר. אתם לא אשמים בכלום. זה מאלוהים. ככה הוא רצה שיהיה…". ככה הוא אומר לאשה שלקחה את אמא שלו לטיול ולא החזירה. האשמה נוחתת עליי ומכסה אותי בזיעה קרה.
אמא של שמחה עומדת במטבח ומכינה לאבי ולמנחמים את האוכל של שמחה. בעולם מתוקן זה היה הפוך. אני מחבקת אותה ואומרת לה שאני מצטערת. היא משפילה מבט ואומרת בשקט "לשמחה יש ארבעה ילדים". היא נדיבה מספיק לא להגיד "ולך אין", ואולי בעצם לא ידעה שאין לי. במקום לשאול את אלוהים למה הוא לקח את הבת שלה, האור של חייה ולא לקח את האשה הזרה והעקרה הזו שנכנסה לה לבית והיא בלון הליום צבעוני שלא קשור לכלום, שאף אחד לא היה מרגיש בחסרונו, אמא של שמחה מקללת בנדיבותה את הטורקים ואת דאעש ולא אותי. ברכות היא אומרת שהאוכל על השולחן.
אנחנו יוצאים מחדר השינה של אבי ושמחה, דודי ואבי בראש עם קביים ואני במאסף עם כסא גלגלים. הבכור של שמחה דוחף אותי. נכנסתי לקודש הקודשים של הבית, חדר השינה של שמחה. מהמקום בו ישבתי יכולתי לראות את מברשת השיניים שלה ואת הבשמים. המבט שלי עובר על וילונות הסאטן הנוצצים ועל קישוט הקיר מהפליז עם הדוגמא של חומות ירושלים. "הכל פה בטעם של שמחה", אבי אומר בצער, "מה אעשה בלעדיה?".
בליל החג המחשבה שלי שוטטה בין הקירות הגבוהים במטבח הנקי והמסודר של שמחה, שעומד עכשיו דומם. אבי לקח את הילדים לאילת, לחגוג שם את הסדר. הוא אומר שאין לו מושג איפה הסטים של פסח ולך תמצא את עצמך בתוך הסדר המופתי של האשה של חייו. אבל אני יודעת שזה לא בגלל הסטים של שמחה. אבי ירד לאילת כי הקירות של הבית שלהם זוכרים הכל, הם זוכרים את בעלת הבית ובלעדיה זה לא אותו דבר. אולי הוא נותן להם להתרפק עוד קצת על הזכרונות, לפני שיצברו זכרונות חדשים.
אחר כך המחשבה שלי קופצת לבית הקטן של אתי בכפר שלם. אני לא יודעת אם אתי חיה. אני מקווה שכן. אני רוצה לבקש מאלוהים ומהרבי מילובביץ׳ עוד חג אחד לפחות בשביל אתי. שעובדיה יקרא לה "אסתר המלכה שלי" ליד כולם, ויברך אותה ואת מזלו הטוב שיש לו עוד חג עם קובה אורז של אתי ויגלגל על הלשון כל פול שקלפו ידיה הטובות של אסתר שלו כאילו זו סוכריה מתוקה.
ואני? אולי זה הזמן לקחת את החוט שמחובר לבלון ההליום שאני ולקשור אותו ולו לקצת במשהו. במישהו. שינוח רגע. שיפסיק לנדוד. בעזרת השם.
