הכתבה באולפן שישי על תיירות המין הישראלית לרומניה העלתה בי זיכרונות מלפני יותר מעשור, אז עבדתי כמה חודשים בעיר שדה קטנה במרחק ארבע שעות נסיעה מבוקרשט.

בדיוק סיימתי את הלימודים, והשילוב של עבודה מאתגרת בחו"ל במקצוע שלמדתי, החוויה וכסף לא רע בכלל, נראו לי כמו שילוב מנצח. מצאתי עבודה בחברה בבעלות ישראלית. השארתי את בת הזוג שלי בארץ וקבענו שאם יהיה מוצלח היא תצטרף אליי.

אני הייתי בן 28 והשותף שלי לעבודה וגם המנהל במקום היה מושבניק גרוש בן חמישים וקצת. מה שחשבתי שהולכת להיות עבודה עם אתגר מקצועי, התגלתה מהר מאוד כעבודת שיטור ופיקוח. רוב מי שעבדנו מולו גם במשרדים וגם בשטח היו נשים צעירות בנות 20 וקצת. גם כי היה רוב גדול לנשים בקרב העובדים, וגם כי הן נתפסו כאמינות הרבה יותר. הן היו אקדמאיות עם אנגלית טובה שהרוויחו 110 דולר לחודש (העובדים והעובדות הפשוטים הרוויחו 85), ובעיקר חשבו איך אפשר לצאת מהמקום ההוא. רובן לא היו נשואות, והמבוגרות יותר שכבר התחתנו היו חוזרות מידי פעם עם סימנים סגולים מסביב לעיניים.

מה שהם בעיקר נתנו להן זו תקווה, לרוב כוזבת, אבל תקווה לברוח משם. איור: עובדיה בנישו

לוקח לך זמן להבין את הפערים. אתה עומד מול אישה שעל פניו נראית כמוך, האנגלית לא פחות טובה וגם הידע המקצועי לא רע בכלל. רק בדיעבד קלטתי שהרווחתי פי 25 או 30 יותר מהן. וכשאתה מבין את גודל הפער, אתה קולט שהכסף שלך יכול לקנות שם כמעט הכל, ובמערכת פערים כזו לעולם לא תדע אם הבחורה הייתה נחמדה אלייך ופלירטטה איתך בגלל שאתה בחור מקסים, בגלל שאתה לא תרביץ לה שתשתכר, או בגלל הכסף ואפשרויות הבריחה שהוא מייצר.

השותף שלי חי שם עם בת זוג, אחת העובדות, שמבחינת הגיל היתה יכולה להיות הבת שלו. גם לבעלים של החברה, שהגיע מהארץ אחת לחודש, היתה בחורה קבועה. והיו החברים שלהם, שהיו מגיעים לסופי שבוע. עכשיו אני מבין שחוץ מסקס הם באמת לא חיפשו שם כלום. אני אפילו לא חושב שהם שילמו להן – כאן בושם, שם חולצה, או ארוחה במסעדה. מה שהם בעיקר נתנו להן זו תקווה, לרוב כוזבת, אבל תקווה לברוח משם.

אחד מאלו שעבדו שם לפני אכן התאהב בבחורה מקומית וחי איתה שם ואחרי זה עברו לישראל, אבל הוא היה היוצא מן הכלל. עבור האחרים זה פשוט היה זיון קל, במקום שלא משאיר רגשי אשם. אני חזרת לארץ אחרי שלושה חודשים. שוטר אני לא, וגם הייתי עם בת זוג שאהבתי. מה היה קורה אם הייתי נשאר? אני שמח שלא התעכבתי כדי לבדוק.