שוב התקופה הזאת, שנדמה לפעמים שהיא פוקדת אותנו לפחות כמו חילופי עונות. שוב הפחד להסתובב בחוץ, בכל מקום בארץ המקוללת הזאת. שוב התקופה שבה אני מחבקת את הילד שלי חזק מדי, מועכת אותו, אני רוצה לפצות אותו על שהבאתי אותו לעולם הזוי, אני רוצה לספר לו שיהיה בסדר ויודעת שזה בלתי אפשרי.
כדי להתמודד עם "המצב", פיתחתי לאחרונה תחביב חדש, אחרי אירועי ירי והפגנות אני מנסה לנחש מה יהיו הכותרות בכלי התקשורת המרכזיים. משחק פשוט מאוד. הפגנה בקרב פלסטינים היא לעולם מהומות. לעומת זאת, בקרב יהודים מדובר במחאה, כלומר יש הקשר. המהומות וההתפרעויות של הפלסטינים מופיעות בכלי התקשורת הישראליים בלי שום הקשר, מגיעות מחלל ריק, סתם כי מתחשק להם לפעמים לשחק באבנים ולסכן את חייהם.
הדוקר הערבי הוא לעולם מחבל. לעומתו, הדוקר היהודי הוא דוקר, דוקר רגיל. כין אין מחבלים יהודים, זה הרי כלל ידוע. לפי כלל אחר, גם הוא ידוע מאוד, אם כבר יש מחבל יהודי – הוא מעורער בנפשו, בעל עבר פסיכיאטרי ובשל כך לא כשיר לעמוד לדין.
מבחר כותרות מהימים האחרונים
הדיכוטומיה הגסה לא נגמרת בסיקור התקשורתי, היא מתחילה עוד ביחס של כוחות הביטחון במדינה. נהג ערבי שרכבו החליק בשל הגשם הראשון? נערה שהתקדמה לעבר המחסום, והחיילים הרגישו שהיא מאיימת על ביטחונם בגלל כיסוי הראש שלה או החיג'אב שלבשה? קודם כל, בואו נירה בהם, עדיף מטווח אפס, נחסל אותם, ואז נבדוק במה מדובר, עובדות? ראיות? צילומי וידיאו? בקטנה, כל אלה פרטים שוליים, בואו לא נעמוד על הדקויות. הוצאה להורג בלי משפט זה כאן, ישראל 2015.
פעם, כשהייתי צעירה יותר ונאיבית הרבה יותר מכפי שאני היום, באמת האמנתי שאפשר לקבל כאן צדק, שישראלים ופלסטינים שווים בפני החוק ובפני כוחות המדינה. ואולם, השנים האחרונות הוכיחו לי אחרת. בימים האחרונים כבר לא היה לי צל של ספק. המקרים של תקיפות ערבים בידי יהודים (בדימונה, נתניה ועוד מקרים שהתקשורת "שכחה" לספר לכם עליהם), נגמרו במעצר וממש לא בחיסול, נטרול או ירי. הם גרמו לי להבין שהייתי נאיבית על גבול הטמטום. מחבלים הם לעולם פלסטינים, יהודי לא מבצע פיגוע, הוא מקסימום דוקר, תוקף או מגיב במחאה, תרבותי, עדין ומנומס.
אני מזכירה לעצמי שזה לא משנה אם פלסטיני מהווה סכנה או לא, היד קלה על ההדק, אם יש ספק, מחסלים. הרי נרצח כאן ראש ממשלה ואף אחד לא העז לירות לעבר הרוצח.