הדבר האחרון שהעולם זקוק לו כרגע זה טקסט נוסף שכולו נהי ודמע על מצבן הקטטוני של העיתונות, התקשורת ותעשיית הטלוויזיה בישראל. סליחה, אמרתי תעשייה? התכוונתי לפיצוציה של נוכלים. אבל בל נסטה מהנושא: אין שום סיבה להיכנס לזה. לא כי אין דברים קשים וחריפים לומר, אלא משום שלאף אחד לא איכפת. אז גם לי לא.

התובנה היכתה בי השבוע כמו חבורת צעירים ירושלמית בנהג מונית ערבי, כשניסיתי להסביר בפעם המיליון למה אשתו העיתונאית של שר הפנים אינה יכולה לסקר עוד את התחום הפוליטי. ניסיתי להסביר את זה בעיקר לעיתונאים שהופתעו לגלות מהי אתיקה מקצועית, ואף ניסו להכחיש את קיומה. זה בסדר בגלל שהיו וישנם עיתונאים אחרים שמקיימים יחסים עם פוליטיקאים, אתם מבינים. זו הנורמה.

אחר כך ניסה עיתונאי ותיק להסביר לי למה זה בסדר שרוני דניאל מדליף לרמטכ"ל סקופ של חדשות 2 שנוגע למטכ״ל שלו. יש יחסי תן וקח, אתם מבינים. זו הנורמה. וזכייני ערוץ 2 – הלא הם טווידל-האחים-עופר וטווידל-יצחק-תשובה – שמקבלים הקלות בתמורה לסבלם במלחמת צוק איתן ובמקביל מקפיאים ומקצצים כל הפקה שזזה תוך פגיעה באלפי עובדים? גם זו הנורמה.

ואז הבנתי: הכל פה מאוד נורמטיבי בסך הכל.

הכל חוץ ממני. זה אני שמתעקש לסטות מהנורמה. איפה משטרת המחשבות כשצריך אותה? איפה הפאשיזם המובטח? למה לא שולחים אותי לחינוך מחדש? גם אני רוצה לחשוב שהגיוני ש״ידיעות אחרונות״ יקדיש שער שלם לחתונינט ולאייפוש6 בזמן שהמדינה נשרפת, או שזה בסדר להציף אתרי חדשות מרכזיים בציצים כי זה מקליק וזה מוכר, או שהמהדורה המרכזית של חדשות 2 קשורה איכשהו למציאות. הבעיה היא בי.

ויש לי גם פתרון: אשנה את דעתי. ממש עכשיו.

זה הרי דבר אצילי, אמיץ ומתגמל. אני מכיר עיתונאים רבים ששינו את דעתם וזכו בג׳ובים מפנקים ובליטופי טוקבקיסטים עד כדי פורקן מיני. הם הלפיד המאיר את דרכו של המחנה. למעשה, זו הנורמה. פעם קראו לזה התקרנפות, אבל זה היה לפני שהתחלנו לטפל ביפי-הנפש ההזויים וקשקושי האתיקה שלהם. עכשיו זה רגע ההתפכחות לאמת שאין בלתה ואסטרטגיית מיתוג בכרטיס אחד.  

לכן אצא מכאן בקריאה נרגשת לרוני דניאל, גאולה אבן, מוזי ורטהיים, אודי אנגל וכל איש תקשורת שהפניתי כלפיו ביקורת לא מוצדקת של סמולני ממורמר: אתם בסדר. יותר מבסדר. אתם מושלמים ומגיע לכם פרס על פועלכם. צדקתם כל הזמן הזה. והגיעה העת לבטל את האתיקה העיתונאית ולהשמיד את היצירה המקורית ולקצץ עוד ועוד בתקציבי התוכן ולתת לצה״ל להיכנס כבר באם-אמא של העניים.

סליחה, התכוונתי ערבים. עניים זה אחר כך.

על כל פנים, כל אלה גורמים רק לעוגמת נפש. ועכשיו ראיתי את האור. קצת חבל על כל השנים שבהן האמנתי בחופש העיתונות ובחשיבותה לדמוקרטיה, אך מוטב מאוחר. כעת אני פנוי ליחסי תן וקח עם בכירים בצמרת ההון-שלטון. אני מוכן לראיון במוסף ״הארץ״ בו אפרט מדוע שרה נתניהו צריכה להיות העורכת הראשית של כל גוף תקשורת במדינה ואקדם את רב-המכר שלי ״העיתונות החדשה: כיף חיים והכל סבבה״. אינני מבקש כל תמורה פרט לטובות הנאה, פרוטקציה, ג׳ובים תפורים.

למה הייתי כזה כבד? אז מגישת אקטואליה בכירה מתחתנת עם שר הפנים, ביג דיל. היא מקצוענית וזה פמיניזם ופלורליזם ואם זאת היתה זהבה גלאון וערד ניר לא הייתם מתלוננים. ובכלל, מה יש לכם נגד רוני דניאל וינון מגל, הם פטריוטים אמיתיים וחשוב שידאגו קודם כל לצרכי מסוקריהם ולגחמותיהם של הצופים והקוראים. הם קודם כל ישראליים. ממש כמוני.

צר לי עליכם, חברי לשעבר להזיות השווא, שאינכם קודם כל ישראלים. עוד לא מאוחר להצטרף אלינו כאן בצד האפל. ואני מתכוון לצד ה-Apple. עכשיו סליחה, אני צריך לדבר עם עמוס רגב על כתבה אובייקטיבית ומאוזנת שתעסוק במצבה המעולה של התקשורת המשגשגת, ושוק התוכן הפורח, והנורמות המגניבות שלה. אם הוא לא ירצה, אולי אפרסם אותה כאן ב"מקום הכי חם בגיהנום". לא יזיק לכם לקרוא משהו חיובי מדי פעם.

ירון טן ברינק הוא עדיין עיתונאי ואיש טלוויזיה