הסיפור מוכר: מישהי שותה "יותר מדי", מישהו מנצל את זה שמצב ההכרה שלה מעורפל ושקשה לה להתנגד, ואונס אותה. לפעמים הוא גם זה שדאג מראש לזה שהיא תשתה עוד ועוד – כדי שתגיע למצב הזה. הסיטואציה הספציפית הזאת מעניינת בפני עצמה אבל לא עליה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על מה שקורה לפניה ואחריה.

• מה מלמדים את אחי הקטן על אלכוהול
• הצהרתה של קורבן התקיפה
• אנא, נהגו באנס באותם הרחמים בהם הוא נהג בי בליל התקיפה – ללא רחמים כלל

לפניה הוא אומר לחברים/ות: "אני מלווה אותה הביתה". הוא לא אומר: "אני הולך לקחת אותה לאיזה שיח", מן הסתם כי הוא מבין שמישהו או מישהי עלולים לעצור אותו מלעשות את זה. מן הסתם הוא חושש שמי שיבינו שזה לא סקס, זה אונס, ימנעו ממנו לעשות את זה. אבל הוא חרמן, ורוצה, והרצון שלה לא משנה לו בכלל, אז הוא משקר כדי שיוכל לעשות את זה בשקט. הוא זקוק לשקר הזה. בלי השקר הזה הוא לא היה מצליח, כנראה. זה מראש מציב את האקט שאחרי השקר ושלמענו נאמר השקר – את האונס עצמו – כאקט בזוי גם בעיניו. לזה קוראים: מודעות למה שאתה הולך לעשות.

וזה מוביל אותי למה שקורה אחרי הסיטואציה הזו. משום מה, במקום שיהיה קונצנזוס חברתי מוחלט להוקעה של מעשים כאלו, יש כאלו שהדבר הראשון שעולה להם/ן לראש אחרי סיפור כזה הוא "למה היא שתתה כל כך הרבה?… מה היא ציפתה שיקרה?… מגיע לה". וזו דוגמה נהדרת לאיך החברה שלנו מפעילה מוסר כפול על גברים ונשים: אם היא שתתה – זו אשמתה, כי היא לא הייתה צריכה לשתות כל כך הרבה. אבל אם הוא שתה – טוב, אדוני השופט, תבין… זו לא אשמתו, הוא ילד טוב זה לא הוא זה האלכוהול… ומתעלמים מהעובדה שהילד הטוב הזה הצליח להפעיל שקר מוצלח מספיק כדי לטשטש את הבחורה, את תשומת הלב של חבריו, ואת המצפון שלו. 

כך נוצר המצב האבסורדי שבו נפגעי ונפגעות אונס ותקיפה מינית נאלצים לחיות בידיעה שהתוקף שפגע בהם מורשה להסתובב בכל המקומות שבהם החיים שלהם מתנהלים (גם גברים נאנסים, מטעמי נוחות ברוב הכתבה אני מתייחסת לנפגעות בלשון נקבה). השופט משתכנע שהוא בעצם "ילד טוב" וזו לא אשמתו וכל החיים עוד לפניו אז למה להרוס לו את החיים. זה שהחיים של הקרבן כבר נהרסו איכשהו לא נכנס למשוואה שמעמידה אותם במקרה הטוב כנושאים באחריות משותפת.

השבוע פורסמה כאן הצהרה של נפגעת אונס שמתארת בדיוק מצב כזה. מי שאנס אותה לא קיבל יום אחד שלם בכלא וגם הורשה לחזור ללימודים בקמפוס בזמן שהיא עדיין למדה בו. נראה לכם שזה מהדברים שקורים רק באמריקה? השנה נשפט האנס הסדרתי יניב נחמן ל-6 חודשי עבודות שירות. נכון שהחודש, אחרי ערעור, עונשו הוחמר ל-18 חודשי מאסר, אבל זה לא משנה את העובדה שהיה שופט בישראל שנראה לו הגיוני שאנס לא יישב בכלא. ואגב, גם שנה וחצי לא נשמע לי כמו מספיק זמן להרתעה ראויה ולהרגעה של הנשים שמבלות במועדונים שבהם הוא נהג "לצוד טרף".

ואני חוזרת למה שקורה לפני הסיטואציה של האונס. הייתי רוצה להאמין שאם הוא היה משאיר פתח לא מודע להצלה ואומר את האמת: "אני לוקח אותה לאיזה שיח" – תמיד היו מי שהיו עוצרים בעדו. אבל זו לא המציאות. במציאות יש כאלו שאפילו מגבים התנהגות כזו: "לך על זאתי שם היא שתתה מלא", "אם היא לא זורמת פשוט תקנה לה עוד צ'ייסר". על יניב נחמן סיפרו שנשים ביקשו מבעלי מועדונים לא להכניס אותו יותר כי הוא היה מטריד אותן, אבל חלק מהם לא עשו עם זה כלום כי הוא היה מפזר מאות שקלים בכל ביקור כזה. היו סלקטורים ועובדים אחרים שהכירו אותו וידעו שהוא תמיד מוציא מהמועדון בחורות שיכורות ולא עצרו אותו מלעשות את זה, מקסימום זרקו לו הערה שזה לא לעניין.

כל הדברים האלו בצירוף האשמת הקרבן יוצרים אווירה ציבורית שמאפשרת למעשי אונס כאלו להמשיך להתקיים. הפוגעים מוצאים "טרף קל", הם לפעמים מקבלים גיבוי מחברים, הם לא מסולקים ממקומות בילוי גם כשנשים מבקשות והם יודעים שהם לא יקבלו עונש ולא יצטרכו לשאת בהשלכות. מי שנושאות בהשלכות הם הקרבנות, אלה שנאלצות לחיות עם הטראומה, לספוג האשמות של כמה שתו ואיפה הסתובבו ולדעת שהציבור והמערכת המשפטית לא מגבים אותן.

את המצב הזה אסור לנו לקבל כמצב טבעי או לגיטימי, ויש לנו כוח לשנות אותו. זה פשוט: אם התוקפים היו אלו שמואשמים וגם נושאים אחר כך בעונשים כבדים ומרתיעים וגם מנודים חברתית – היו פחות מקרי תקיפה מינית כאלו. אנסים מועדים אני חוששת שתמיד יהיו, אלה השוליים האלימים של כל חברה, אבל הקלות הבלתי נסבלת של אונס בתוך סיטואציה חברתית נורמטיבית לכאורה תעלם מחיינו.

הנה כמה דוגמאות לדברים שאפשר לעשות כדי למנוע ממקרים כאלו לקרות וכדי להקל על הסבל של קרבנות תקיפה מינית ואונס:

· אם מישהו מלווה מישהי שנראית שיכורה "מדיי" הביתה – לעצור אותם ולוודא בשיחה איתה שהיא מכירה אותו, בוטחת בו  ורוצה שהוא זה שילווה אותה, ואם לא – שיש לה איך להגיע הביתה בשלום. כנ"ל בדיוק – אם מישהו מלווה מישהי שיכורה לשירותים.

· אם חבר או חברה השתכרו מאד ונראה שכדאי לעזור להם לחזור הביתה – פשוט לעשות את זה, וחראם על הבילוי שהתפספס. תחשבו איך יראה הבילוי הזה אם משהו יקרה לחבר.  

· אם מישהו מטריד מישהי במועדון, או בכל מקום – לגשת לשאול אותה אם הוא מטריד אותה ואם היא רוצה שנקרא לאבטחה של המקום, ואם כן – לעשות זאת.

· עדיף לצאת למקומות בילוי שהצטרפו ליוזמה הברוכה "לילה טוב", מקומות שבעליהם התחייבו להעביר לעובדים/ות הכשרה בנושא הטרדות מיניות ולנקוט צעדים למניעת אלימות והטרדות מיניות בשטחי המועדון או הבר כגון סילוק מטרידים ותליית שילוט שמבהיר למבלים שלא תהיה כל סבלנות להטרדות ומבהיר למבלות שאם הן מוטרדות הן יכולות לפנות להנהלה וזה יטופל.

נסכם את זה בצורה הכי פשוטה: לא משנה כמה אלכוהול עבר באיזו מערכת עיכול – פשוט אל תאנסו, אוקיי? 

ניבה לכטמן היא ממיסדי מיזם השיחה לחינוך מיני אפקטיבי