כן. נכנסתי לרשימה השחורה של "אם תרצו". אני גאה בזה. אמנים שלא נמצאים בה צריכים לבדוק את עצמם.

בשבועות האחרונים מדברים הרבה על "שתולים", "בוגדים", "מסומנים", על הצהרות נאמנות למשטר כתנאי לתקציבי תרבות, על הגדרות חדשות לאופי המדינה בספרי האזרחות. העיסוק הזה – ברשימות של "אם תרצו" ובמה שנעשה לארגוני השמאל – הוא עיסוק טפל למדי. אמנים וארגוני זכויות אדם בוודאי אינם הקורבנות העיקריים של הפשעים המתרחשים כאן.

אנחנו רק אנחנו אמצעי, ערפל, הסחת דעת שימושית לציבור שמקיים את משטר הכיבוש. אנחנו אמצעי שנועד להסתיר ולהעלים את הקורבנות האמיתיים – מיליוני בני אדם, פלסטיניות ופלסטינים, שחיים ללא זכויות אדם. אסור להתבלבל, יש משהו חשוב יותר ממאבקי הכוחות בתוך החברה היהודית במדינת ישראל. הדבר החשוב האמתי שלמענו אנחנו נאבקים הוא לתת לכל מי שחי כאן את האפשרות ליהנות משוויון, כבוד וצדק.

החזון הזה, של חיים של צדק ושוויון, הוא הדבר שעורכי הרשימות השחורות רוצים למנוע. בנו האמנים הם משתמשים כהצגת בידור זולה שנועדה להסיח את הדעת מהכיבוש והאפרטהייד שמתרחשים במציאות.

לרשימת "השתולים" נכנסתי לאחר שהקראתי עדות של חיילת באירוע העשור ל"שוברים שתיקה" שנערך לפני שנה בכיכר "הבימה" בתל אביב. גם לפני האירוע הזה לא הסתרתי מעולם את דעותיי הפוליטיות – להיפך. הופעתי, הפגנתי וכתבתי, כי אני מאמינה שהשאלה שאמנים צריכים לשאול את עצמם היא איך הם מגדירים את עצמם ואת האמנות שלהם.

מתוך ההצגה "בושה – טוקבקים על תיאטרון". צילום: גדי דגון

האם המטרה של האמנות היא לסייע לשלטון לספק ״לחם ושעשועים״ לעם? אותי מעניינת אמנות שמאתגרת את הסדר הקיים, ששואלת שאלות על המציאות, משקפת אותה, מעוררת מחשבה, מטילה ספק, ואולי לפעמים אפילו מצליחה לשגר למערכות הדיכוי בעיטה מכוונת היטב. מי אתה? מי את? אמן שמנסה לומר אמת קשה לחברה, או בדרן שמבקש רק לשעשע. זאת השאלה, אם תרצו.

מעט מדי אמנים מעיזים להביע את דעתם בפומבי, ומי שכן מביע – הופך להיות החזית. מעט מדי פוליטיקאים ופעילים מעיזים להתנגד לכיבוש, ומי שמתנגד – הופך נרדף בכנסת ובתקשורת.

אם נדמה לכם שפשיזם עובר, זה בגלל שהרוב הדומם במרכז מאפשר לו לעבור. מה שמסוכן אינו הרדיפה אלא השתיקה מסביבה. לכל מי שניגש אלי בימים האחרונים ואומר "כל הכבוד, לי אין אומץ לעשות את זה", אני אומרת: זה הזמן לגדל אומץ. לאזרחים יהודים במדינת ישראל יש פריבילגיות רבות ולכן יש לנו חובה להביע דעה ולנקוט פעולה. לכן השאלה אינה למה אני מופיעה באירוע של "שוברים שתיקה" אלא למה לא עומדים לצדי עוד רבים.

מחר (יום ו') בשעה 12:00 בהאנגר 11 בנמל תל אביב אתם יכולים לגדל אומץ באירוע של "רשימה שחורה". אני מקווה שכולכם וכולכן תגיעו, כי הפחד מהבעת דעה עצמית משתק ומעקר את האפשרות ליצור עתיד טוב יותר, או אפילו רק לדמיין שהוא אפשרי.

גם אני אהיה שם, עם קטע מההצגה "בושה – טוקבקים על תיאטרון"¹, שכאילו נכתבה במיוחד לימים אלה של ציד מכשפות. תבואו.

עינת ויצמן היא שחקנית