לפני כמה ימים הלכתי עם בתי רחל בת השלוש וחצי ברחוב. התעכבנו ליד איזה ספסל ברחוב הומה, כי היא ראתה נוצה של יונה על הרצפה ואני ניסיתי למנוע ממנה להרים אותה. איש שמן עם זקן שיבה מסופר ישב על הספסל. הוא הציג את עצמו כעיתונאי, שאל אם מותר לשאול שאלה ומיד עבר לשאלה: "למה את לא מדברת אתה עברית?" בפרץ של עצבים עניתי לו שגם אני עיתונאית ולא מצאתי שום דבר שנון יותר לשאול אותו מלבד משהו כמו: "למה אתה שואל שאלות חסרות טאקט?" הוא ענה שמותר לו, אני עניתי שלי מותר לא לענות והמשכנו בדרכנו. הוא עוד הספיק לומר לי שהוא באמת עיתונאי ושהוא "יעשה על זה ברדיו". כך הסתיימה לה עוד שיחה מיותרת.
לפעמים זה בא בגרסה אחרת: כשפקידות רואות את שמי המלא במחשב או בטפסים, השאלה שלעתים קופאת על שפתותיהן ולעתים בכל זאת נפלטת היא "למה את לא מעברתת את השם". (למען הגילוי הנאות ולפני שהקוראים ישפטו את הפקידות לחומרה, אציין ששמי המלא, כפי שמופיע בתעודת הזהות, הוא יליזבטה רוזובסקיה).
הבעיה עם השאלות האלה, שנשאלות בדרך כלל בחטף, על ידי זרים, היא שאין לי מושג מה לענות עליהן. איני יכולה לפרוש את כל תורות הרב-תרבותיות על רגל אחת. מה גם שאיני בקיאה בהן מספיק. ואין לי שום רצון או יכולת להתחיל לחשוף את רזי נפשי הרוסית במעלית או בחדר ההמתנה לרופא שיניים. עבורי העובדה שאני מדברת עם הבת שלי רוסית מובנת מאליה, כמו גם העובדה שלא שיניתי את השם לאחר ההגירה. עם זאת, אני ממש לא בטוחה שקיבלנו את ההחלטה הנכונה כששלחנו את רחל לגן רוסי בגיל שנתיים. בשנה הבאה היא תלך לגן עירייה ולבי נחמץ כשאני חושבת על חוסר האונים שלה מול הסביבה החדשה, דוברת העברית. כרגע היא אמנם מבינה מעט עברית, בעיקר מההקשר, אבל היא מעולם לא תקשרה בשפה הזאת והיכולת שלה לנהל שיחה מתחילה ומסתיימת במלה "שלום". לבי נחמץ אף יותר כשאני חושבת כיצד היא תתחיל לשכוח ולהדחיק אט-אט את הרוסית – ואולי אף ביתר שאת דווקא בגלל הטראומה שתחווה כ"מהגרת פנימית" בארצה.
אז אם כבר שואלים אותי – מן הראוי שאענה. להלן תשובתי לשאלה הקולקטיבית מדוע איני מדברת עם בתי עברית ומדוע שלחתי אותה לגן רוסי: אני לא יודעת איפה משפחתי ואני נחיה בעוד כמה שנים. מאז הגירתי הראשונה (והאחרונה לעת עתה) בגיל עשר, אני חיה בתחושה תמידית של זמניות. דירות שכורות, עבודות מתחלפות וציפייה סמויה אך קבועה ל"דבר האמיתי", שאין לי מושג מהו, אבל אני יודעת בוודאות שהוא כולל מימוש עצמי, יצירה פורייה וחיים טובים. הדבר הקבוע היחיד בחיי, מעבר לציפייה הזו, הוא הגעגוע לעבר והדבקות בתרבות שאותה ינקתי עם חלב אמי. אני לא בטוחה שבעוד שנתיים-חמש אחיה בארץ (למרות שהסיכויים לכך גבוהים), אבל אני רוצה להיות בטוחה שהבת שלי ואני נדבר באותה שפה. לא רק במובן הטכני, אלא במובן העמוק יותר: אני רוצה שלה ולי תהיה שפה משותפת בדומה לשפה המשותפת שיש לי עם הורי.
יש לא מעט נושאים שהורי ואני, איך לומר, חלוקים בהם (קרי: רבים עליהם בקולניות). ובכל זאת, אנחנו מדברים: על חינוך ילדים, על רוסיה ואוקראינה, על כלכלת ישראל, על הומוסקסואליות, על הקהילה ההומולסבית ותפקידה בחברה המודרנית, על יתרונותיה וחסרונותיה של ברית המועצות, על תקינות פוליטית, על ספרים, לפעמים אפילו על שירה.
אעז להעריך שיש לנו יותר נושאים לשיחה מאשר לחלק ניכר מהמשפחות הישראליות. והסיבה העיקרית לכך היא שקראתי את הספרים שקראו, צפיתי בסרטים שבהם צפו וגם אחרי העלייה השתדלתי בכל מאודי (ויש שיאמרו – יותר מדי) להישאר מחוברת לשורשים שמהם צמחו. בהחלט יכול להיות שהניסיון הזה בא על חשבון התערות בחברה ובתרבות הישראלית, אבל אני חושבת שהמחיר לא היה מופקע.
איני רוצה לגדל אאוטסיידרית, ואני מודה שההנחה ש"עברית היא תלמד ממילא", שבה לא היה לנו ספק לפני שרחל נולדה, נראית לי פחות ופחות משכנעת ככל שהיא גדלה. כלומר, ברור שהיא תלמד עברית, אבל השאלה היא איזה מחיר נפשי היא תשלם על כך, האם המשלב הלשוני שאותו היא תרכוש בגן יתאים ליכולות הקוגניטיביות שלה ויאפשר לה להתמודד כמו שצריך עם בית הספר; השאלה היא מה יהיה המחיר החברתי של הרכישה המאוחרת הזאת של השפה שהיתה יכולה להיות שפת אם עבורה. ושוב, השאלה היא גם, האם במנגנון של הפוך על הפוך, היא לא תתחיל באיזשהו שלב לדחות את הרוסית ואת הרוסיות כדי להרגיש שייכת יותר בסביבה העברית שלה. כך שהעיתונאי המבוגר והמגודל שהתפרץ למרחבנו הפרטי באמצע הרחוב בהחלט עלה פה על משהו.
ברור לי שבן זוגי ואני היינו יכולים לנהוג אחרת: למשל, לשלוח את הילדה לפעוטון "ישראלי" רגיל כבר בגיל שנתיים או אף מוקדם יותר, להמשיך לדבר אתה רוסית בבית ולקוות שהעברית לא תדחק את הרוסית החוצה. אני בכלל לא שוללת שזה מה שנעשה עם הילד הבא. אבל אני לא בטוחה שהחרטה והלבטים צריכים להדיר שינה רק מעינינו, ההורים. אילו מערכת החינוך הממלכתית בישראל היתה פלורליסטית, סובלנית ופתוחה יותר לשונות תרבותי ומעודדת מגוון לשוני, יכול להיות שהדילמות שעומדות לפנינו כעת היו מתרככות או נעלמות כלל. למשל, אם היתה קיימת מערכת ממלכתית של גני ילדים ובתי ספר יסודיים עם "מגמת רוסית" (ושפות אחרות, בהתאם לביקוש), יכול להיות שלא היינו צריכים להכריע בין גן "רוסי" לגן "ישראלי".
כרגע הרעיון של בית ספר יסודי ממלכתי דו-לשוני בישראל נשמע אוטופי לחלוטין ואולי אף חצוף. השפה הרוסית בקושי שורדת בבתי ספר תיכוניים ספורים כשפה שנייה לבגרות, ויש הסכמה רחבה בקרב קהילת דוברי הרוסית שימיה של תת-התרבות הרוסית בישראל קצובים. אבל הניסיון במספר מקומות בעולם, שבהם קהילות מהגרים נחושות לשמור על תרבותן ולהוריש אותה לדורות ההמשך והחברה הקולטת מגלה הבנה (למשל, בארצות הברית ובקנדה), מראה ששפת המורשת לא חייבת לדעוך.
הקשר של ילדי הקהילה עם שפת המקור ותרבות המקור יכול להישמר לא רק במסגרות פרטיות חוץ-ביתספריות, אלא גם בבתי הספר הממלכתיים, אותם הם פוקדים. באותה הזדמנות, גם הסביבה הקולטת נחשפת לשפה ולתרבות חדשות ועשויה אף לפתח עניין וחיבה כלפיהן. הכנסתה של שפת המורשת לתוכנית הלימודים הממלכתית החל מהגיל הרך עשויה להפוך את השפה ליוקרתית מבחינה חברתית ולהקנות לילדים דוברי השפה ביטחון עצמי וגאווה בתרבות, שאתה באו מהבית. מסגרות דו-לשוניות החל מגיל הגן גם מאפשרות לילדי המהגרים לרכוש שתי שפות בו זמנית ברמה גבוהה.
למעשה, הכנסתן של שפות מורשת למערכת החינוך הממלכתית עשויה לחלץ את דורות ההמשך של המהגרים מהצורך לבחור בין "גטו" לאובדן קשר עם עברם התרבותי.
אבל נחזור רגע למציאות: בישראל 2014 השפה הרוסית, גם אם נהייתה פחות דחויה משהיתה בתחילת שנות ה-90, עדיין רחוקה מלהיות יוקרתית. בוודאי בקרב ילדים ונוער. מורות עדיין מעירות לילדים דוברי רוסית שבישראל יש לדבר עברית. ילדים עדיין צוחקים על בני כיתתם שמדברים "פרוסקי". וסביר להניח שרחל בתי תלמד מהר מאוד את ההייררכיה הלשונית ותגביל משמעותית את השימוש שלה בשפה הרוסית. אנסה להיאבק בזה בכל כוחי, אבל אני לא בטוחה שאצליח. אשאר עם הספקות בדבר השיטה שבה בחרנו – רק רוסית בגיל הרך. אבל לפחות אדע שניסינו.
לטרחן הסקרן התורן אשיב בפעם הבאה כפי שהמליצה לי חברה בפייסבוק: "ברוסית אני אמא טובה יותר".
