12 בלילה, רמת החייל. נאדר (שם בדוי) יושב על מדרגות החירום של בניין סמוך להריסות חניון הנחושת, ומשקיף על מאמצי החיפוש שנמשכים זה הלילה השלישי ברצף. "הכי גרוע שאתה מחכה", אומר נאדר, "הוא בסדר, לא בסדר… מחכה שיגידו לך משהו. זה מה שכואב". נאדר, שאיבד את חברו עאהד רימאווי באסון קריסת החניון בו נהרגו גם אולג יעקובוב ודניס דיאנצ'נקו, מחכה לחדשות על חבר אחר, מוחמד דוואבשה. הוא לא מצפה שהחדשות יהיו טובות.

צילומים מרמת החייל: אורי פינר. למצולמים אין קשר לכתבה

לכמה מחבריו של נאדר דווקא היה מזל, באופן יחסי. "שניים היו שמה איפה שהמדרגות. אחד הצליח לברוח. השני, חלדון דוואבשה, היה איפה שהעמוד בקומה שלוש, אבל הרוח העיפה אותו פנימה. הוא ועוד אחד היו ככה תחת הבטון, אחרי שעה וחצי הצליחו להוציא אותם". חבריו הפצועים של נאדר כבר שוחררו מבית חולים חזרה לביתם.

מראה הטרקטורים חופרים בהריסות, הופכים פיסות בטון בתוך בור עצום פעור באדמה הוא באמת עוצר נשימה.

למה אתה חושב שזה קרה?

"התכנון אולי לא חשב טוב. אנחנו עבדנו לפי התוכנית. הקונסטרקטור אומר תעשו ככה – נעשה, שימו ככה – נשים. הוא מסתכל, חותם על זה, יוצקים בטון וזהו. ככה בכל קומה. אף אחד לא יכול להגיד לך שאנחנו אשמים, כי יש תוכנית".

וגם אתם אלה שבסיכון.

הרבה פעמים אמרנו 'איזה תקרה זאת שתשים עליו מכוניות?'"

למה, זה נראה לכם לא מספיק?

"לא מספיק. רשת 8 וקצת ברזל מכאן… אבל מה לעשות, זה התוכנית, ויש קונסטרקטור".

חבר של נאדר מצטרף לשיחה "אבל תראו, יש עוד בעיה", הוא מצביע על העמודים הצבעוניים – ירוק-אדום-סגול, כל צבע מסמן קומה אחרת – היחידים שעומדים ניצבים בתוך ההריסות. "בין עמוד לעמוד יש מרחק של שבע מטר, שמונה מטר"

וזה נחשב רחוק?

"כן, רחוק".

נאדר חוזר לשיחה. "תראו שם", הוא מצביע, "איפה שהרמפה לא נפלה. למה? כי כאן בין כל עמוד ועמוד יש ארבע, חמש, מקסימום שש מטר.

וכאן שבע-שמונה?

"כן, תראו כמה רחוק זה כאן.. בין עמוד לעמוד חייב להיות חמש מטר, שש מטר יעאני. לא שמונה שבע…"

נאדר, שהיה בקרבת החניון בעת הקריסה, מספר על העבודה המאומצת בבנייה. "כאן עבדנו קשה, 24 שעות".

24 שעות ברצף?

"לא לא, משבע עד שבע, ופועלים אחרים בלילה".

גם 12 שעות זה הרבה.

"אבל חייבים לגמור. הפועל, מתי הוא בא, בא ממקום רחוק.. רוצה לעבוד לעשות כסף".

"מתי מת חתול או כלב, בנאדם יכעס. איך יהיה בנאדם כשזה חבר שלו? אני רואה את מוחמד יותר מאת אשתי והילדים. אנחנו עובדים יחד עשר שעות ביום, אתה רואה את הילדים שלך עשר שעות ביום? לא".

"אנחנו כאן מיום הפיגוע", הוא אומר. "אבל אתמול הלכנו לבית, החלפנו בגדים, הלכנו להלוויה של עאהד וחזרנו ישר לכאן".