"זהו , נגמררר הבית זונות של רשות השידור, עכשיו תלמדו מה זה לעבוד!"
המשפט הזה בקע מגרונה של מפיקה בת שעה שהרפרטואר היחיד בו יכלה להתגאות היה שהיא פשוט מחוברת. את מבטי הסלידה כלפי מי שבעיניה נתפסו כפסולת עיתונאית היא טרחה להדגיש בכל פעם שיצאה למסדרון לעשן, הזוועה שראתה הרגה אותה, היא העדיפה למות מהרעלת ניקוטין.
הרעל הזה הושפרץ לעברנו שוב ושוב כמה ימים אחרי שהועברנו, רוב עובדי החדשות המקומיות, מרשות השידור לחברה אחרת, פרטית וזכינו במתנה לביקורים מבני האלים מתל אביב שבאו ללמד אותנו איך עובדים. את המשפט הבלתי נשכח אמרה מי שהייתה עוזרת הפקה זמנית שם, אבל אצלנו במערכת הקטנה בבאר שבע, ליומיים שהגיעה, התנפחה כבר מהשנייה שנכנסה לממדים מפלצתיים. או שאנחנו היינו קטנים לידה, תלוי מי מסתכל.
יש נחמה קטנה כשאת לא נבעטת הביתה, ומקום העבודה שלך "רק" עובר לידיים אחרות. גם אם זה לא קורה בפעם הראשונה. לבעיטות שכאלה בלתי אפשרי להתרגל, לא להן ולא למנטרות של האפוטרופוס החדש שמספר לך שוב ושוב שאת עלובה. כמה עלובה? עד כדי כך שבפעם הראשונה בתולדותינו קיבלנו את המשכורות שלנו מזכיין מקומי שקיבל את שכרו מהחברה החדשה שזכתה בחדשות המקומיות ובמילים אחרות הפכנו לעיתונאים עובדי קבלן, לפחות מזה הצליח מי שהתקבל ל"כאן" להינצל. בתאגיד החדש לא יועסקו עובדי קבלן.
שלוש שנים הייתה לנו רשות השידור לבית. שלוש השנים הכי טובות בהיסטוריה העצובה של החדשות המקומיות. העריכו אותנו, את העיתונאים שהיינו, הכתבות שלנו שובצו במהדורת מבט, מהדורה מיוחדת "מכל מקום" נוסדה לכבודנו גם בערוץ הראשון, כדי לעשות בדיוק את מה שלשמו הוקמה עכשיו מחלקה מיוחדת בתאגיד הציבורי. לא, להבין שאין מספיק חדשות מהפריפריה זה לא להמציא את הגלגל מחדש – עשו את זה קודם ועשו את זה טוב ולא רק בשבוע הספר.
כמו עובדי הרשות, לפחות בשנה האחרונה שבה דאגו לצעוק להם חזק באוזניים כמה הם לא שווים, גם אנחנו זכינו ליריקה בפרצוף למרות כל הכתבות שעשינו, מעולם לא זכינו להערכה ראויה, לא מהפוליטיקאים שיכלו בהרמת יד אחת להציל אותנו ולא מקולגות שגזלו לנו מדי פעם אייטמים והשתמשו בחומרים שצילמנו במקומות שרק אנחנו הגענו אליהם בלי לטרוח לתת אפילו את הקרדיט. זה תסכל, זה עצבן, אבל את הפידבקים החשובים באמת קיבלנו ממי שבשבילו עבדנו, אנשי הדרום, אנשי הצפון, אנשי השכונות, מי שבאנשי הקשר שלו לא מופיעים אנשים חשובים מאוד.
עוד באותו נושא:
- כך תזרוק 70 עובדים בשישה שלבים. דוח מוועדת הכספים שחרצה את גורל החדשות המקומיות
- הקרב על החדשות המקומיות נחל כישלון וכל מה שמרגיש יו"ר ועד העיתונאים הוא ריק
- מה קורה כשיו"ר ועדת הכלכלה צריך לבחור צד: שתיים מהחברות החזקות במשק, או 70 פועלי עיתונות מפוטרים?
כמו עובדי רשות השידור היום, גם אנחנו נפלנו לידיהם המשומנות מבורקסים של פוליטיקאים. שיחקו בנו, שיקרו אותנו, מכרו אותנו. גם אנחנו קיבלנו הצעות פשרה עלובות, גם אנחנו הושפלנו וטורטרנו, נפנפו לנו מול העיניים במילה "הארכה" ורגע לפני ההצבעה הגורלית ברחו מהחדר. ונגמרנו. נגמרנו כשאנחנו מגרדים את התחתית ועדיין נלחמים על הזכות להיות עיתונאים.
לאקט הסיום המבזה של מקבלי ההחלטות, ששודר בחי אתמול, קדמו שלוש שנים של גועל ורפש. זלזול בעיתונאים טובים ומוערכים, עיתונאים קשובים, עיתונאים חרוצים שמכירים את השטח, שמביאים סיפורים, שעושים עבודה טובה. עיתונאים שדבקה בהם צחנה מיתולוגית שמקורה רחוק מהם. לבית החדש שבקבלת הפנים הראשונה לא זכר את שמם, הם יגיעו אותם מקצוענים שהיו אבל מותשים אחרי מלחמה ארוכה מדי, אחרי אובדן גדול מדי של חברים לדסק. במקום לעבוד, להמשיך לעשות את מה שהם טובים בו, הם יאלצו להוכיח שוב, מחדש ויותר מכולם, שהם שווים לפחות כמו המקומיים האלה מהתאגיד, החבורה שלא ממש רצתה אף אחד מהם, לא כי הם פחות טובים, אלא כי לירוק על כל מה שיצא מהרשות הפך לספורט לאומי.
לנו כבר לא היה מסך למות עליו והלכנו לעולמנו בשקט. מהדורת מבט האחרונה, צילום מסך
בכוחות מצומצמים של מי ששרד את הויה דלרוזה של סגירת רשות השידור הם מגיעים לתאגיד החדש וה"אחר" והדבר האחרון שמגיע להם הוא לשמוע את אותו משפט מסריח ש"כאן זה לא הבית זונות של רשות השידור". הדבר האחרון שמגיע להם הוא שימשיכו לבזות את המקום שממנו באו. חלאס, נגמר. ונגמר כל כך רע שהדבר היחיד שעוד נשאר זה לתת הרבה כבוד למה שהיה, להעריך וללמוד מהם ומהניסיון העצום שלהם, לזכור לפני הכל שהם היו כאן לפניכם.
נגמרנו כשאנחנו מגרדים את התחתית ועדיין נלחמים על הזכות להיות עיתונאים. צילום: אדי ישראל
גוויעת השידור האחרון מרוממה אתמול אחרי שירו לה בגב, הייתה 59 דקות של כאב לב אמיתי ופלאשבק רע לימי המאבק על החדשות המקומיות, חוץ מזה שלנו כבר לא היה מסך למות עליו והלכנו לעולמנו בשקט. מהחבורה המוכשרת של העיתונאים שהיינו התפזרנו לכל עבר, למקצועות שונים ודרכים חלופיות, במקום הדלת שנטרקה לכולנו בפרצוף לא נפתחו דלתות אחרות, אפילו לא חריץ. עשרות עיתונאים טובים שלא היו מחוברים למקומות ולאנשים הנכונים נעלמו מהמקצוע. עניין של מזל או גיאוגרפיה, לא של די.אן.איי פגום.
ובינתיים אתרי הברנז'ה לא מפסיקים לספור מהבוקר את כמות האזכורים למהדורת מבט האחרונה, 2,600 בטוויטר ו-400 בפייסבוק (הוכחה פרי תחקיר מעמיק שזה "עניין פנימי של עיתונאים"), "קול ענות חלשה" קראו לרייטינג של 5.4% למהדורה האחרונה. ממשיכים לספור ולמדוד ולא למדו כלום, כלום. גם מילות הנחמה הרבות שנשמעו אתמול, נשמעו מאוחר מדי, מעט מדי.