חברים יקרים,
אני לא חווה את העימות שמתרחש באזורכם באופן ישיר, אך לעתים קרובות אני מנסה לדמיין מה הייתי מרגישה אילו הייתי פלסטינית או ישראלית. קשה לי לדעת, אך בוודאי התחושה הייתה מסתכמת ביותר מלהיות קורבן של מלחמה, וזהו.
יותר משמעציבה אותי המציאות שבה אנשים נהרגים, מתמודדים עם נזקים חומריים ונפשיים וחיים בפחד – אני מבכה את העובדה שהארועים הללו גורמים לאנשים להיות יותר לאומניים; ושהם מספקים הזדמנות לללבות את השנאה ורגשות הנקם בקרב קבוצות ואומות. הרגשות האלה עלולים לרחוש במשך שנים ארוכות ואולי גם לעבור מדור לדור – ובכך למעשה להנציח את הקונפליקט.
בינתיים יש קבוצות אופורטוניסטיות, לעתים קרובות דתיות ופוליטיות, שלשם מטרותיהן האישיות שופכות עוד דלק למדורה הזו. התוצאה היא טרגדיה מוחלטת. הקורבנות הם לא רק אלה שבאופן ישיר מושפעים לרעה מהמלחמה או מהגזענות אלא גם אלה שבאופן עקיף נכבשים על ידי שנאה ורצון לנקם, ושחייהם נשבים בידי דעות קדומות.
המלחמה לא שווה את זה אם היא גוזלת חיים של אדם אחד חף מפשע, וגם לא אם היא לוקחת את שלוות הנפש של חברה שלמה, והופכת אותה למרירה. הילדים שלנו, המתנה היקרה ביותר לכולנו, לא אמורים לגדול בסביבה עוינת שנוטלת מהם את החמלה שתאפשר דו קיום בשלום. אני לא מאמינה שאף אומה ראויה לחיים תחת נסיבות שכאלה, שכן החיים הם הזדמנות חד פעמית.
אני יושבת רחוק מכם וצופה בחדשות המעציבות. ברור לי שהמלחמה הנוכחית תסתיים גם היא, אך אני מוטרדת מאוד מכך שבנוסף ללחימה, אחי ואחיותי בישראל ובפלסטין נהפכים לקורבנות של מעגל נקמה. אני יודעת שהמלחמה מביאה אתה צער רב ובל יתואר, ועדיין אני מקווה לכל הפחות שכולכם תתרחקו ותתגברו על כל הסטיגמות והגזענות ותתרחקו מאלה שמבקשים להטריד אתכם ולמלא את לבכם וראשכם בהם.
התגיות הדתיות שתלויות מעלינו, הגבולות הפוליטיים שמצוירים עבורנו על ידי פוליטיקאים והמשמעות שהם מנסים לצקת במונח "אומה" ככזו שעלינו להילחם עבורה ולצפות לנאמנות ושייכות בתמורה – כל אלה באים והולכים עם הזמן. לכן איש לא יעצור אותי מלהגדיר את עצמי כאזרחית שלכם. אני ישראלית ופלסטינית כמוכם, משום שאני חשה אחדות נפש אתכם. השלום שלכם משמח אותי והכאב שלכם שובר את לבי.
תרגום: אריאל נורה כהן, שהכיר את הכותבת במסגרת הפרויקט Israel loves Iran