זה זמן רב שאני מחפשת את המבט בזיכרון. אני זוכרת זוג עיניים מחייכות

ואחרי-כן הגיעה עצבות גדולה. היא השתקפה כשהבחנתי בו מעל הכיור מתגלח

או כשחלף במסדרון בדרכו למטבח לנשנש עוגיות עם קפה שחור פשוט. וריח ה׳טבק׳ באוויר. האפטרשייב שקנה בפרוטות אצל סוחר מקריח עם עין מזכוכית שהיה מסתובב ברחוב מתחת למשרדו. וכשירד במדרגות רחמיו עליו אספו מכיסו מטבעות.

וכשהמבט נעלם הפך למסתורי. בעיקר שתק. והשתיקה הפכה לאבן נגיף מרפרפת

בעצמותיי. לפעמים רפרפו יחד, עצמותיי ומבטו.

ואני רציתי לדעת עוד –

את המילים מאחורי השתיקה, הסיפור המשתקף בתמונה, והוא שתק.

קולו הלך ודעך. והכאב צרב בעיניו. ואני, אני רציתי לדעת.

ומרוב שרציתי הלכתי ללמוד את המקצוע. הוא התנגד, אני כבר צללתי עמוק, התאהבתי

בו. אז הבנתי שהמבט קשור בקשר סימביוטי לנפש ובלעדיו הריקנות מחוללת במבע זכוכית.

***

לימים בחנתי את משקפיו, מכנסיו, נעליו, הכותונת הצהובה המוכתמת בדיו,

חפציו המעטים היו פזורים על המזנון-צרור מפתחות וארנק ישן.

עקבתי בעיני המבקשות לדעת את סיפור נפשו בהליכתו המשונה, יציבותו התנדנדת,

צלקת בראשו, בקנה-הנשימה. והשתיקה רעמה מול עיניים חמדות למילים.

ומרוב שעיני חמדו למילים הלכתי לכתוב סיפורים. הוא התנגד. ואני, אני לא

יכולתי לוותר.

ואז אני כתבתי והוא שתק.

כשפגשתי את השתיקה בכתיבה, התעטפה בדמות או שיא שסיבך את העלילה

והוביל לסוף לא צפוי. מה שתמיד הפתיע אותי איך אני מתכננת סופים

ומוצאת את ידי חותמת באחר.

לרוב איזה רעם ביום בהיר מרעיד את עולמה, בגידה, מעשה רמייה, מחלה,

נכות שנגזרה באופן פתאומי. אז המילים מתעסקות בחקירה כמו אינטרוספקציה

ל׳עצמי׳ של הדמות. והעלילה נעה בין עבר הווה ועתיד.

והעתיד תמיד יעלה בה דאגות ואת ה׳חפירות׳ האין סופיות בניסיון פאתטי של נפשה

לתפוס שליטה.

(מעניין איך ׳שליטה׳ תופסת ממד בפסיכולוגיה ובכתיבה).

***

חיטטתי בעיניו, חיפשתי את הרעם. אבל איפה… השתיקה הגבירה עוצמתה

ותזכרה בצלקת בצווארו. והשתיקה כידוע היא ערוגה חמימה לסקרנות,

במיוחד לעין כותבת דמות. והסקרנות כידוע היא חממה לאין ספור קונספירציות.

ואז החיים נעים על קורי עכביש, תנועה לא נכונה ו׳אכלת אותה׳.

הדמות לעולם טועה, ללא הטעויות, הפרוזה הייתה מעייפת ומשעממת.

והפסיכולוגיה הייתה נעלמת או מחפשת תעסוקה בלשכה. והיא תוסיף ותשאל:

״איך לעזאזל אני מסתבכת שוב ושוב״.

״זו השתיקה״

אמר המספר.

***

חזרתי לעיניו, שוב מחפשת את הניצוץ, ברק פשוט המעיד על חיות.

מרוב שרציתי, בדיוק אותו, הברק שהבהיר את עיניו החומות. מחפה על

קמטי הצער. הדמעות הכלואות. הכאב הנעול באמונה תפלה

״מה שהיה היה, לא מדברים על זה״.

ומה שהיה נכלא בעיניו –

בשתיקה. ובעיניו היה ריק.

***

והמילים כקרקע בטוחה מילאו את החסר. חתיכה משלם שלא אדע לעולם

איך זה מרגיש להיות ׳ילדה של…״. זו 'הדמות-ההורית׳ שהחליפה בינינו תפקידים.

ואני, אני התאהבתי בתאטרון.

חתיכת אלטר-אגו לשתיקה. והייתי מוכרחה דיאלוגים שיובילו את המחזה.

שכתבתי בלילות, אספתי קבצים, שיחות בדויות, אמירות פרי דמיוני.

אפס נגיעה באמת.

״מה קרה?״ לא ידעתי מנוחה.

והשתיקה התפשטה כמו גרורות, מלהיטה את היוצרות הפנימיות.

כתבתי כל רגע בפנקסים, מחברות, טפסים של האוניברסיטה תרחישים ואפשרויות.

כותבת מוחקת גונזת ומשכתבת מחדש.

״שיהיה סוף טוב… לעזאזל״.

(אחרת, באמת, איך יקנו את הספר?).

***

״זהו זה, הגיע הזמן לסוף" אמר לי העורך

"כבר?" שאלתי והצצתי במספר העמודים.

"צריך ללמוד להיפרד מהספר״ נפרדנו לשלום עד הפגישה הבאה.

והיד נחסמה בשתיקה.

משימה בלתי אפשרית למצוא דמויים ב׳ריק׳. או במבע זגוגית.

ניבאתי סוף צפוי. בינוני להפליא, לא מספק את רשימת רבי-המכר בשבוע הספר.

״מארובות עיניו עשן כבר לא יעלה״.

בזמן הזה חושך מאפיל על הקהל,  אורות הבמה כבים, הדמויות מאחורי הקלעים,

רוחשות את המערכה הבאה. והמתח, חד-מהרגיל, באוויר.

בחדר התלבושות תרגלתי פרצופים מצחיקים מול המראה,

ואחר-כך מול עיניו-הבמה הצגתי חיוך, בזגוגיות עלה סדק. נצנוץ קטן חולף כמו

הבל עם הרוח ואחר-כך, עפעוף קליל, אישונים חומים מתרוצצים, לחוחית בזווית עין

שמאל, קמט נושם, צלקת עולה ויורדת, דמעה גולשת על זיפים טריים.

״ייתכן כי דמות תשוב מהמתים?״

שאלתי את העורך.

״בפרוזה, כמו בחיים, הכול יכול לקרות״.

***

זה זמן רב שאני בוחנת את ׳השתיקה׳ כמו מבנה תלת-ממדי. ההשלכות שלה מרחיקות לכת ומספקות השראה לדרמות הטובות ביותר. שורשיה נעוצים בחבלי מסורת אמונות ודעות

המושרשים בתודעה.

בספרות אני פוגשת בדמות ארכיטיפית (צל, דמות מסוימת, פרנויה, חלום) ואני חושבת שכך בחיים.

חשבתי על זה כשהתבוננתי באבי, מסתבכת בשאלה (שאין עליה תשובה)

למה הוא מעולם לא סיפר לי  על התאונה, חדר-הטראומה, השיקום הארוך בבית-לוינשטיין.

והמשיך לדבוק בשתיקה כערך נעלה בסיפור טראגי אחר. הבנתי שהפחד לספר

מושרש מארכיטיפ ואי-אלו מוסכמות חברתיות והללו הפכו לטאבו. והשתיקה משתלשלת

במורשת המשפחתית. למדתי לשתוק. להסתיר את ׳הנכויות׳ הפנימיות, העבר,

׳סיפורים גרועים׳ שעברתי.

המורשת הנשית, לא?

כששברתי את ׳טאבו השתיקה׳ מתוך אג׳נדה פנימית וחברתית לא העליתי בדעתי

שגם אבי ישבור אותה. אגב, למדתי שיש גברים נפגעים, שגם אצלם האלימות מבקרת

בבוטות זהה ומשיקה לזו המופנית לנשים. שגם הם נופלים בין הכיסאות בבירוקרטיה

המתישה. ונכותם הפוסט-טראומטית לא פחות קשה למרות הסיבות השונות להיווצרותה.

הסטטיסטיקה מעידה שרוב הנשים המאובחנות ב-PTSD סבלו בעברם מאלימות או

פגיעה מינית. אצל גברים לרוב זו אירוע לוחמה או תאונה. ודפוס השתיקה, אגב, ישנו ומוביל

את חייהם ללא הבדלי מגדר. גם אצל נשים וגם אצל גברים הסימפטומים הפוסט-טראומטיים

אכזריים. וכשיש בסביבה ילדים הקושי גדל שבעתיים.

כשגדלתי בסביבתו של אבא נכה השומר על שתיקתו, הדמיון היה פרוע למחשבות ותהיות

כשה'למה?׳ מנקר בראש.

***

״למה אבא עצבני?

ולמה הוא אף-פעם לא מדבר?

ולא הולך למילואים כמו אבא של…

כואבת לו הרגל הצולעת?

החור בגרון?״

את התשובות כתבתי בסיפורים. זו הייתה השראה מצוינת שהלהיטה את רעיונותיי אל הפרוזה,

אך מלבד זאת לא מצאתי שום ערך נעלה בשתיקה. אווירתה בבית הרעישה כמו שדה אש.

וכמובן שהפנמתי את ערכיה ונצמדתי אליה בדבקות עד כדי כך שהפכה לזהותי.

הייתי ילדה מופנמת ושתקנית, מה שמצחיק אותי היום כי אני מאוד וורבלית.

ומה שעוד יותר מצחיק עד דמעות (מרגשות) איך אבי השתקן הפך וורבלי לאחרונה.

כשהשתיקה נפרצת זה כמו שכר פרוץ, נהרות המילים זורמים.

***

נפגשנו בבית קפה, אבי ואני, הסתכלתי בעיניו החומות,

עפעפיו העידו על עייפות.

״ישנת טוב?״ שאלתי.

״לא מי יודע מה, את יודעת..״ הוריד את משקפיו ושפשף בעיניו

״זה כמו לישון בעיניים פקוחות״.

נזכרתי בפסיעותיו המבוהלות לפנות-בוקר במסדרון מתגרד ונאנק מכאב.

היום אני יודעת שהכאב הנפשי גדול מהכאב הפיזי. הבושה, ההסתרה-

נכות היא לא ערך נעלה בחברה.

״כמה פסטורלי פה״ אמר והתרווח לאחור, מתבונן בשדות הירוקים המקיפים את השכונה,

מקשיב לצהלות הילדים ששחקו ברחבה של המרכז המסחרי הקטן ״מזג-האוויר נהדר…״

לגם מכוס הקפה ״נחמד לשבת כאן״ חייך.

ואני,

אני הבחנתי בו במבט, המבט המחייך של אבי.

וזה היה בדיוק כמו שזכרתי למרות שחלפו השנים, עשרות שנים מאז.

עיניו המפויחות שחררו קיטור, העייפות המצטברת נשטפה בדמעה שזלגה קודם.

ואישוניו התבוננו כמו בין תריסים וקלטו באיזה חוש טבעי את השמיים, האדמה,

הפרדס, המדשאות, רחשי אחר-צהרים בשכונה פרוורית.

[mc4wp_form id="1006521"]