הקלאסיקו של הפוליטיקה

בעונת הכדורגל 2013/2014 החליטה הנהלת מועדון הכדורגל של ברצלונה, בירת קטלוניה ומרכז העצבים שלה, להחליף את מדי החוץ של הקבוצה. על פניו, החלטה שגרתית: מועדוני הכדורגל המצליחים של אירופה מחליפים בכל עונה את כל סט המדים, כדי לייצר פריטים חדשים ומסעירים שעליהם האוהדים מסתערים בלהט ובנכונות רבה לפתוח את הארנק. אלא שהשינוי המדובר נתפס אז כמהלך שהוא הכל חוץ משגרתי. הסיבה? במקום המדים חדי-הגוון שאותם לבשה הקבוצה בעונה שקדמה – במשחקי החוץ כמובן, כי במשחקי הבית בארסה תמיד משחקת באדום-כחול – הוחלט שמסי ושות' ילבשו חולצות פסים בצבעי אדום-צהוב, ממש כמו צבעי ה"סניירה": הדגל הקטלוני.

כמעט 4 שנים חלפו מאז. בארסה החליפה את מדי החוץ שלה שלוש פעמים וגם לא חזרה לשחק בצבעי המחוז. אבל בזמן שבכדורגל עסוקה הקבוצה הבכירה של המחוז בלנצח, לנצח ושוב לנצח את מיטב יריבותיה (ובלצפות מהצד בתצוגות הנפל האחרונות של האלופה והיריבה המושבעת – ריאל מדריד), ברחבי העיר נראים בשבועות האחרונים מאות אלפי ואף מיליוני אנשים, תושבי העיר והמחוז, שלובשים בגאון את צבעי הלאום (הקטלוני, לא הספרדי) ויוצאים להפגין בדרישה ברורה: עצמאות עכשיו.

"קטלוניה אינה ספרד". יציעי קאמפ נואו, בלי דגל ישראל לשם שינוי

איך זה קרה? זה, כמובן, תלוי את מי שואלים.

מאז תום מלחמת האזרחים הספרדית בין הלאומנים (והפשיסטים) של פרנקו, לבין הרפובליקנים (והקומוניסטים) ולמעשה עד ימינו, המדינה הספרדית מתקיימת בצל החשש מ"התפרצות מחודשת של הזיכרון", כלומר עלייה לפני השטח של מתחים ישנים שמקורם בימי המלחמה או לפניה ושנקברו בחסות השלטון.

בימי פרנקו, השתקת הנראטיב ההיסטורי של המתנגדים היה קל: אם חלקת על השליט הכל-יכול, הגנרליסמו, מצאת את עצמך בכלא. בימי הדמוקרטיה שצמחה לאחר מותו בשנת 1975, זה היה יותר מורכב. החוקה החדשה משנת 1978 קבעה שבמקום שימוש בכח, תבצע המדינה תהליך מזורז של השלטת שוויון מוחלט. במקום בתי דין היסטוריים שיבחנו את פשעי המשטר, במקום הוצאות להורג, התפצלות למדינות רבות או אפילו תשלומי פיצויים רציניים לצד המפסיד של המלחמה, החליטה המדינה שמאותו רגע ואילך, כולם שווים.

לכו בעקבות הכסף

מה היה קודם לא משנה, מה שקורה עכשיו זה מה שחשוב. הם אפילו החליטו שכדי לממש את היעד השוויוני הזה, תיתן הממשלה המרכזית מרחב גדול יותר לשלטון מקומי עצמי במחוזות 'קשים' כמו חבל הבאסקים וקטלוניה, מתוך הנחה שאוטונומיה במרחב שרחוק מעינה של מדריד, תשמור על הדמוקרטיה השברירית והטרייה ובעיקר תשמור את ההגמוניה בכיסה של מדריד.

הגם שקשה להצביע על נקודה ספציפית כזו או אחרת בזמן שהביאה באופן חד משמעי למצב הנוכחי, רבים תולים את האשמה בסירובו של בית המשפט החוקתי של ספרד, אי שם בשנת 2010, לאפשר את מימוש הסכם הפשרה שבמסגרתו הובטחה לקטלונים הכרה בהיותם 'אומה' (ולא 'קבוצה'), העלאה של מעמדה של השפה הקטלונית וכן שורת סמכויות שלטון שתועברנה לידיהם ממדריד.

"גאה להיות קטלוני וספרדי". רועי חסן, מאחוריך

במקביל, יש מי שמציין גורמים כלכליים דרמטיים, כמו החלוקה לא שוויונית של נטל המס, כאשר ברצלונה העשירה מייצרת כ-20% מהכוח הכלכלי של ספרד (בדומה לתל אביב בישראל) אך מקבלת חלק יחסי נמוך משמעותית מגביית המסים והשקעות המדינה; אחרים מדגישים את אי הוודאות שפוקד את המערכת הפוליטית מאז המחאות של שנת 2011 והמחאה החברתית שפרצה ברחובות המדינה. אחדים טוענים שמדובר בשילוב של כולם גם יחד – ואחרים, שמדובר בגל פופוליסטי שגם הוא יעבור.

ובכל זאת, בהתחשב בכך שהקטלונים והקסטיליאנים – אנשי מדריד והסביבה – חיים עם אי-הוודאות הזו כבר שנים, צריך לציין כמה אירועים שהביאו את המתיחות מ'שגרתית' לכזו שנחשבת לאיום הגדול ביותר על אחדות המדינה מאז שג'ורג' אורוול ליווה את האנרכיסטים, הקומוניסטים והרפובליקנים בשדרות לה רמבלה, במאבקם (הלא יעיל וחסר ההנהגה, כפי שהתגלה בספרו "מחווה לקטלוניה") למען ספרד אחרת.

במסגרת ההסכמות שבהן ממשלת ספרד כן עמדה, קטלוניה זוכה כאמור למימד מסוים של אוטונומיה. בתוך המימד הזה עלה לנשיאות המחוז קרלס פודג'ימון הבדלן בשנת 2016, תוך שהוא נשען על גל של מחאות נגד המצב הכלכלי, נגד ההתעלמות של מדריד מתלאות האזור ועוד. מאז, נקט פודג'ימון בקו חד משמעי שמטרתו להביא, בסופו של דבר, להכרזת עצמאות קטלונית.

הוא הצליח להנחיל בלבבות מיליונים מתושבי המחוז את האמונה בכוחה של עצמאות, את התחושה שהגיע זמנם לפרוש מספרד ואת האמונה הלא-מבוססת, לפיה פרישה שכזו תזכה לבסוף להבנה וגיבוי של האיחוד האירופי שיאפשר לקטלוניה להצטרף אליו, על אף מחאות מדריד ועמדתו הברורה של האיחוד נגד עצמאות קטלונית. העובדה שמבחירות דצמבר 2015 ועד אוקטובר 2016, משך 314 ימים, לא הצליח מריאנו ראחוי להרכיב ממשלה חדשה בראשותו (עד שנערכו בחירות חדשות) בוודאי תרמה לתחושת הריק השלטוני שמילאה את הקטלונים והפיחה בהם (בחלקם, בכל אופן) תקוות עצמאות.

מרביצים וממצמצים

בספטמבר 2016 הנשיא פודג'ימון החליט באופן חד צדדי ולמרות התנגדותה של מדריד, כעת תחת ממשלת ראחוי (איש הפרטידו-פופולרי מהימין-מרכז) השנייה, לערוך משאל עם בשאלת העצמאות. אחרי ימים ארוכים שבהם מלאו רחובות המחוז במליוני מפגינים נלהבים ולמרות התנגדותה של מדריד (שהכריזה על משאל העם 'לא חוקי' וקבעה שהוא סותר את החוקה של 1978), ב-1 באוקטובר יצא משאל העם לדרך ובו שאלה אחת: "האם את/ה תומכ/ת בהפיכתה של קטלוניה למדינה עצמאית בתצורת רפובליקה?" מספר המשתתפים היה נמוך, והמשטרה המרכזית של מדריד, בניגוד למשטרה המקומית של קטלוניה שלא הפריעה לאיש, דווקא השתמשה בכוח רב כדי למנוע את מימוש ההצבעה.

ההחלטה למנוע את ההצבעה בכח התבררה כחרב פיפיות, מרגע שהתמונות מלאות הדם והדמעות החלו לצאת מברצלונה לשאר העולם, והיא יצרה לתומכי העצמאות תעמולה חינמית ורוח גבית נאה. עם שוך הסערה, התברר שרק כ-43% מבעלי זכות הבחירה במחוז בן 7.5 מיליון התושבים יצאו להצביע – אך לא פחות מ-90% מהם הצביעו "כן". בהינתן שסקרי דעת הקהל הצביעו על שוויון כמעט מוחלט ואפילו נטיה קלה להישארות בספרד בקרב התושבים, משאל העם נתפס כלא מייצג בעליל.

"אנחנו רוצים עצמאות" – ולא נהסס לעמוד במעגל ולהראות זאת

הנשיא פודג'ימון החליט שלא להחליט, והיה לראשון למצמץ: למרות שהחליט לערוך את משאל העם מבלי לבקש את תמיכת מדריד, הוא סירב בתחילה להכריז על עצמאות, דחה את מסיבת העיתונאים בשעה ואז בעוד כמה שעות ולבסוף ניסה להגיע לכדי משא ומתן. ראש הממשלה ראחוי עמד על שלו ודבק בקו האחיד שלו: לא תהיה עצמאות קטלונית. בתגובה לחוסר הנכונות הספרדית להתפשר, הכריז הפרלמנט הקטלוני ב-28 באוקטובר על עצמאות המחוז. ההכרזה לא זכתה להדהוד בינלאומי דרמטי, אפילו לא מהמחוזות הבדלניים בשאר אירופה (בצפון איטליה, בצרפת, בבריטניה ועוד) – וראש הממשלה ראחוי הגיב בבוטות: הוא פיזר את הפרלמנט הקטלוני, הדיח את פודג'ימון ומינה את סגניתו שלו לשליטת קטלוניה עד שתיערכנה בחירות חדשות במחוז, לפי החלטת מדריד.

שאלת השאלות היא מה יקרה מכאן ואילך. מחד, עוד לפני ההצבעה, חברות ענק החלו לנטוש את ברצלונה מחשש לאלימות ופגיעה דרמטית בהכנסות, מדינות העולם סירבו ככלל להתייחס לקרב בין מדריד וברצלונה כמשהו מעבר לסכסוך פנים-ספרדי והאזרחים הקטלונים נותרים במעין מצב המתנה בין שמחת העצמאות לתוגת הבדידות ולחילופין, שלוות האחדות והחשש מתגובה. הפרלמנט המפוזר טרם הכיר בהחלטת הממשלה ועודנו מאיים שלא לאפשר חילופי שלטון. מאידך, במדריד לא ממצמצים וראש הממשלה נחוש להשליט חוק וסדר במחוז הסורר.

ורק על מגרשי הכדורגל, אולי יותר מתמיד, הכתר של מדריד נראה מעורער: בשבת ניצחה הקבוצה הרביעית של המחוז, ג'ירונה (לראשונה בליגה הבכירה) את האלופה הגאה, ריאל מדריד, בתוצאה 2-1. מאידך, ברצלונה הגדולה, ספינת הדגל הספורטיבית של קטלוניה, קבוצה שהמוטו שלה הוא "יותר ממועדון" ושאחד מבכירי שחקניה המקומיים (הבלם המפורסם ג'רארד פיקה) הוא תומך עצמאות נלהב, דווקא מוליכה את הליגה. הספרדית, כמובן.