דו"ח ממדי העוני של הבטוח הלאומי לשנת 2017 שקע בקולות הנפץ שעלו מזיקוקי הדינור של השנה החדשה, כמעט ללא דיון ציבורי. בשל המולת הבחירות הגוברת, בדיווחים העיתונאיים נעדר כל ניסיון מעמיק לפענח את הנתונים המורכבים.

ובכן, החדשות הטובות: מאז שנת 2009 מסתמנת ירידה בשיעורי העוני בקרב ילדים בישראל, בסך 0.8 נקודות אחוז. גם שיעור העוני בקרב נפשות ומשפחות ירד ב- 0.5 ו- 0.3 נקודות בממוצע לשנה בהתאמה. בפרט, הצטמצמה תחולת העוני בקרב משפחות עובדות.

החדשות הרעות: חרף צמצום שיעורי העוני, טרם שופר מצבה של ישראל בהשוואה בין-לאומית. המדינה נותרה בראש הטבלה של שיעור העוני בקרב נפשות ובמקום לא מחמיא בשיעור העוני בקרב ילדים.

עוד חדשות טובות, הפעם ביחס לציבור הערבי: תחולת העוני בקרב משפחות ערביות ירדה במעט, מ- 49.2% בשנת 2016 ל- 47.1% בשנת 2017 .הסיבה: ירידה חדה (כ-9%) בתחולת העוני של משפחות ערביות, למעט מזרח ירושלים והקהילה הבדואית בדרום.

ובד-בבד, עוד חדשות רעות ביחס לציבור הערבי:
לצד הירידה בתחולת העוני באוכלוסייה הערבית, עלו בשיעור ניכר המדדים לעומק העוני ולחומרת העוני בקרבה בתקופה זו, בשיעורים של 10% ל-22% בהתאמה.
שיעורי העוני בקהילה הבדואית בנגב ובמזרח ירושלים עלו באופן ניכר.

הדוח מצביע, אם כן, על מגמה חיובית של צמצום שיעורי העוני באוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. ואולם, תמונת המציאות בשוליים מאתגרת את המרכז. בשתי אוכלוסיות נרשמה מגמה הפוכה, ותחולת העוני העמיקה: הבדואים בנגב וערביי מזרח ירושלים.

מדוע? קשה לדעת. מצבן של קהילות אלה אינו נידון בדוח: הן מוצגות בגרף בודד ובטבלה יחידה בחלקו האחרון. התוצאות אינן מנותחות. ובעיקר, הדוח אינו מתמודד עם הסיבות למצבן המחמיר, ואינו דן בדרכים למיגור העוני בקרבן.

נתמקד בקהילה הבדואית. ראוי לשאול תחילה: את מי דוגמים? בראש הגרף נרשם ללא הסבר: "בדואים מוכרים". המשמעות: הדו"ח עוסק רק באוכלוסייה הרשומה כתושבים של היישובים המוכרים (כ- 160 אלף נפש). הוא אינו דוגם את תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, ומכאן שהוא מתעלם ממצבם של כ- 100,000 אזרחי ישראל נוספים. ובעברית קלה, הסוקרים בוחרים להתעלם מכ- 40% מהקהילה הבדואית.

ההתעלמות בוטה: זו מדיניות מדעית של עיוורון מרצון, הממשיכה את קוצר הרואין הממלכתי. בנגב כ- 35 כפרים בהם המדינה אינה מכירה, ועל כן הם נטולי תשתיות ושירותים. האנשים החיים בהם משוללי זכויות בסיסיות כמו הזכות לדיור נאות, וזכויותיהם בתחומים כגון רווחה, חינוך ובריאות נפגעות.

מאידך גיסא, "זוכים" הבדואים בכפרים אלו בשנים האחרונות להריסות מבנים מסיביות (2220 מבנים בשנת 2017), בהיקף שאין להן אח ורע בעולם המערבי. משפחות רבות נאלצות להעביר את החלק הארי של התקציב המשפחתי למציאת פתרונות דיור זמניים ובלתי הולמים, רק על מנת שיהרסו – ויקומו מחדש.

כך מתנהלים הדברים בשולי הפריפריה: מדיניות הממשלה בתחום זה מכוונת היטב להעמקת העוני. בין השלכות קוצר הראייה גם פגיעה קשה בפיתוח החברתי-כלכלי ובסיכוי לקיים חיים שלווים במרחב.

במקביל, נקבעה מדיניות של "שב ואל תראה": הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בחרה משך שנים רבות לא לפרסם נתונים ביחס לאוכלוסייה הערבית בנגב, כביכול מנימוקים סטטיסטיים "מקצועיים". כעת היא מפרסמת נתונים חסרים, ומשכך מטעים.

האם זו טעות? כלל לא. למעשה, מדובר במה שגיאטרי ספיבק כינתה "אלימות אפיסטמית": הלשכה החליטה, שיש אוכלוסיות אזרחיות שאין חובה לראותן ולבחון את מצבן. ובעקבותיה, כך גורס גם הביטוח הלאומי. ובמקרה, או שלא במקרה, מדובר באוכלוסייה הענייה ביותר.

ובכל זאת, לפי הדו"ח של 2016, כ- 70% מילדי הבדואים שנסקרו חיים מתחת לקו העוני. מדוע? הנתון מלמד, כי גם ביישובים שהמדינה מכירה בהם ומספקת להם שירותים, הבדואים לא מלקקים דבש. זאת, למרות הבטחות הממשלה לשיפור המצב, וחרף תוכניות החומש. השירותים לא משתפרים בהיקף ובקצב הנדרש, לנוכח יעדים של צמצום פערים ומאבק בעוני. ועל כן תחולת העוני של תושביהם עולה.

מה עומד מאחורי הכישלון? הסיבה פשוטה: לפני שמשקיעים בתוכניות חומש מיוחדות, יש להבטיח השקעות שוויוניות ביישובים, ולכוונן היטב למאמצי פיתוח. ואולם, בכל הנוגע לנגב, זו לא היתה מטרת הממשלה. העניין היחיד שמעסיק את אורי אריאל, השר הממונה על הרשות להתיישבות הבדואים, הוא למנוע התיישבות בדואים. חזונו היה ועודנו להעתיק בכפייה את אוכלוסיית הכפרים לעיירות העניות, הניצבות בהתמדה בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי. זאת, כדי למנוע כל קרקע מערבים, כאילו אינם אזרחים מן השורה.

לכן, אריאל הבטיח סכומי עתק להרס הבתים, אך לא לפתרון הבעיות של יושביהם. בד-בבד הקצה מיליונים רבים לתכנון שכונות, שהתושבים המיועדים מסרבים לגור בהן, ולכן הן לא ימומשו לעולם.

הנתונים העדכניים מלמדים, כי אריאל נכשל: כשם שתוכניות הבינוי שלו לא פתרו את בעיית הדיור של הבדואים, המעמיקה והולכת, כך תוכנית החומש בהובלתו לא חילצה אותם מעניים. התוכנית, שנועדה לקדם צמיחה ופיתוח כלכלי, לא בלמה את ההתדרדרות. להפך: הכשלים של תוכנית החומש, בצירוף אמצעי האכיפה הדרקוניים, דחפו את הבדואים במורד, והשיתו על בני הקהילה חיים של סבל ומצוקה.

כשהדי הבחירות יתפוגגו, יהא על הממונים על תוכניות החומש לבחון מחדש את פעולותיהם ולהפיק לקחים מכישלונם. בד- בבד יש לשקול מחדש את מדיניות הריכוז הכפוי, את האלימות באכיפתה ואת הכשל בתוצאותיה.
שבע שנים רעות של תוכניות כושלות חלפו על הנגב. בקרוב תצטרך הממשלה החדשה לחשב מסלול מחדש.

חיה נח היא מנכ"לית הפורום לדו קיום בנגב לשוויון אזרחי