בראשית מרץ השנה נפל דבר בכלכלה העולמית. מדינת ישראל נהפכה להיות הראשונה במאה ה-21 (ובסבירות גבוהה: מאז שחר ההיסטוריה) שהצליחה למגר את אחת הרעות החולות הגדולות ביותר שאתה מתמודדת האנושות מאז הקמת ערי המדינה הראשונות לפני אלפי שנים: העוני. באחד הבקרים של אותו שבוע חורפי נכנס יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה הפרופ' יוג'ין קנדל – היועץ הכלכלי הבכיר של ממשלת ישראל ומינוי אישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו – לאולם שבו התכנסה ועדת אלאלוף למלחמה בעוני והודיע לחבריה באופן נחרץ: בישראל אין עוני!
מאז התפרסמו אינספור נתונים שקריים ומצוצים מהאצבע שמנסים לרמוז כאילו, חלילה, יוג'ין קנדל טעה או חמור מכך – אמר משהו שאינו אמת צרופה באופן מודע. אפילו באתר המכובד הזה עלה טור מופרך לחלוטין שבו מישהו טען שהוא עני, וכל זה בזמן שמסבירים לו שאין עוני והוא טועה. תם העוני, אומרים לך. היה – ונגמר. אזל. אין יותר. זהו. מוגר, הלך, הסתיים, נעלם, התפייד. אין עוני ואין עניים. פשוט אין. חלאס.
ראש הממשלה והשרים פנויים לגמרי לעסוק בדברים החשובים באמת כמו חוק הלאום, הרכב הקואליציה, וחוק ישראל היום. ככה זה כשאין לאומה בת מזל בעיות כלכליות אקוטיות.
טוב, נמאס מהציניות והסרקזם.
לא רק שיש בישראל עוני, הפרופ' קנדל, זה עוני מהסוג שמביא למרד של אזרחים. זה שילוב בין זעם, אובדן תקווה, וייאוש מוחלט מהסיכוי שהמצב ישתנה – במצב כזה, כשאדם מרגיש שגבו אל הקיר ואין לו מה להפסיד, הוא עושה פעולות של אדם שאין לו מה להפסיד: כאלה שפוגעות בזולת. פעולות של תמות נפשי עם פלשתים. פעולות שמפרקות את יסודות החברה.
הקרן לידידות, גוף שממש קשה להאשים אותו בהעדפה פוליטית כזו או אחרת, פרסמה השבוע את סקר הדרת העניים. 13 עמודים מחזיקה המצגת המציגה את תוצאות הסקר, ובכל עמוד השערות סומרות מחדש. מדובר בנתונים מספריים שכל אחד מהם זועק "משבר", וכולם ביחד מעידים שכבר הגענו לשלב השבר ממש.
מבצעי הסקר ניגשו לאזורים המוגדרים כחלק מאשכולות 4-1 של הלמ"ס (האזורים שבהם גרות האוכלוסיות החלשות ביותר לפי ההגדרות של ממשלת ישראל) וביקשו מאנשים להגדיר אם מצבם "גרוע" או "גרוע מאוד", ואם הם מצליחים לעמוד בכל תשלומי החשבונות שלהם באופן סדיר, לרבות מזון וחשבונות החשמל והמים. מי שענו שמצבם גרוע ושאינם מצליחים לעמוד בתשלומים, נשאלו סדרת שאלות. בסך הכל השתתפו 500 אנשים בסקר, אנשים שמהווים מדגם מייצג של ישראל המוחלשת – זאת שפרופסור יוג'ין קנדל לא סופר ולו אף בתור סטטיסטיקה ותו לא: ישראל שלא קיימת מבחינתו.
בניגוד למצופה ובניגוד למיתוסים רק 23 אחוזים ממשתתפי הסקר הזה חרדים. השאר מגדירים את עצמם כחילונים (28 אחוזים), מסורתיים (35 אחוזים) ודתיים (14 אחוזים). רובם המכריע של הנשאלים הם בגיל העבודה ו"שיא החיים": בין 18 ל-59 (70 אחוזים). השאר בני 60 ומעלה.
"ייאוש", קוראים בקרן לידידות לפרק הראשון במחקר שלהם, ולא ברור לאיזה ייאוש הם מתכוונים – לייאוש של משתתפי הסקר, או לייאוש העצום שחש מי שנחשף לנתונים:
רק 5 אחוזים מהנשאלים אופטימיים בנוגע למצבם הכלכלי בשנה הבאה. 95 אחוזים חושבים שמצבם דווקא יורע. שני-שלישים מהם מספרים שמצבם הורע השנה ביחס לשנה הקודמת – וכאמור, הם ממש לא מצפים לשיפור בשנה הבאה. 61 אחוזים איבדו אמון במוסדות המדינה המרכזיים כמו הכנסת ובתי המשפט. 40 אחוזים מרגישים שהם כלל לא חלק מהחברה הישראלית. אחד מכל ארבעה מהנשאלים מכיר מישהו ששוקל להתאבד בגלל מצבו הכלכלי.
יש לתופעה הזאת שם – קוראים לה בעירה פנימית. זה המצב שבו האדים הרעילים מהבטן המקרקרת משתלבים עם הזעם שנבנה בלב והם עולים במעלה הצוואר לעבר המוח כדי להחליט לאן לתעל את כל האנרגיה הרעה האצורה הזאת ולגרום לה להפסיק להיות אנרגיה עצורה. כששניים מכל חמישה מרואיינים מרגישים שהם כלל לא חלק מהחברה הישראלית, אין שום חסם רגשי שימנע מהם לפגוע בחברה הזרה הזאת שהקיאה אותם החוצה והותירה אותם מאחור.
בפרק השני, פרק "הדחייה החברתית" שמסביר למה אותם עניים אינם מרגישים חלק מהחברה, מתברר ששליש מהעניים מרגישים זלזול כלפיהם כשהם מגיעים לקבל טיפול רפואי, וחשים שאלה שמצבם הכלכלי טוב משלהם מדירים אותם. 20 אחוזים מהם חשו את הזלזול גם בבתי הספר. העוני אינו רק מצב כלכלי אלא גם חטוטרת חברתית שאדם נושא על גבו לכל מקום, כולל בשירותים היסודיים והשוויוניים ביותר שמדינה אמורה לספק לאזרחיה.
כל אלה מביאים את העניים לפרק השלישי, הפרק שזכה לשם הפשוט, המדויק והמצמרר: "זעם".
שליש מהם ישמחו מאוד להשתתף בהפגנות אלימות לרבות חסימות כבישים והבערת צמיגים כדי למחות על מצבם. 15 אחוזים הצדיקו גניבה כדי להשיג מוצרים בסיסיים עבור משפחות עניות. אותו אחוז הצדיקו איומים פיזיים על נבחרי ציבור (לרבות ח"כים) כדי לגרום להם לפעול לשינוי מצבם של העניים בישראל ו-5 אחוזים עברו סף נוסף: הם תומכים בשימוש בנשק (!) כדי לגרום לשינוי במצבם הכלכלי.
השבוע, בזמן שפורסמו הנתונים האלה, רובנו היינו תחת השפעת הפיגועים ועסקנו בדיונים משמעותיים ומרתקים על שירתו של עמיר בניון, ובשאלה האם ישראל צריכה להיות יותר יהודית או יותר דמוקרטית. מי שרצה משהו אחר וקליל יותר לדבר עליו עסק בהידרדרותה של מכבי חיפה בטבלה והניצחון המרגש של הפועל תל אביב על באר שבע, וכמובן (בל נשכח) המחווה של חן טל לקים קרדשיאן. כלכלה? למי איכפת. מסביב יורים ודוקרים, ויש כדורגל ואפילו תמונות של ציצי.
שכחנו לגמרי מהמקררים הריקים שלנו או של השכנים מהבית הסמוך. שכחנו לגמרי מהעובדה שמחצית מהישראלים מרוויחים 5,800 שקלים ברוטו בחודש, או פחות מזה. שכחנו לגמרי מהעובדה שישראל היא שיאנית כמעט בכל פרמטר של פערים חברתיים ומהעובדה שהתקציב שהוצג לכנסת ל-2015 לא מבטיח שיפור כלשהו בתחום הזה: אם כבר, הוא מבטיח את ההפך.
בשבוע הבא ייתכן שההסתדרות תשבית את המשק על רקע שכר המינימום הנמוך, זה שמוריד כל כך הרבה אנשים חרוצים ועובדים אל מתחת לקו העוני ולא מאפשר להם קיום בכבוד. סביר שרבים יצקצקו ובטח כל כלי התקשורת ישלחו כתבים צעירים עם ניידת לנתב"ג כדי לראיין את הנוסעת שדפקו לה את הטיסה ללונדון; ובמרכז ירושלים יצלמו את ערימות האשפה בכיכר החתולות (שנערמות גם בימים שבהם אין שביתה, אבל אז לא שמים לב) וברחוב יהודה הלוי בתל אביב יצולמו נהגים חונים באושר באדום-לבן כי אין פקחים, ופרשנים כלכליים יגידו שהשביתה עולה מיליארדים וצביקה אורן מהתאחדות התעשיינים יספר שהעובדים חסרי אחריות וייכנס אחר כך לאוטו שהעובדים שלו לא יוכלו להרשות לעצמם גם אם יעבדו כל חייהם.
ובגלל שגם אנחנו, העיתונאים, משתופפים בפני בעלי ההון וניגפים בפניהם (כי הם הרי משלמים לרובנו את המשכורת) אף אחד לא יגיד שאולי – אולי! – השביתה הזאת והעלאת שכר המינימום יורידו ל-0 אחוזים את כמות האנשים שמוכנים ליטול נשק כדי לשנות את מצבם. אף אחד לא יגיד שאולי – אולי! – זה יגרום לכך שהרבה פחות מ-40 אחוזים מהעניים בישראל לא ירגישו שלאף אחד לא איכפת מהם ושהם לא חלק מהמדינה.
אף אחד לא ידבר על זה שמשהו צריך להשתנות ושחייבים שסוף סוף יהיה לישראל המוחלשת פתח לתקווה. שלעניים תהיה תחושה שאולי – אולי! – למישהו שם בכנסת ובממשלה איכפת מהם, ושאולי יום אחד אפילו היועץ הכלכלי הבכיר של ממשלת ישראל יכיר בכך שהם אשכרה קיימים.
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית