לפני שהטפטוף האינטרנטי יהפוך לזרם

איור: Omriku

התשאול הראשון שלי בשב"כ והחקירה הראשונה שלי ביאחב"ל התקיימו ב-15 בדצמבר 2009. הובהר לי בשב"כ שעליי לשמור בסוד מוחלט בהחלט את כל תוכן השיחה (הם לא טרחו לציין שהם מקליטים כל מילה). במשטרה כבר נאמר לי שהכל תחת צו איסור פרסום ועל כן אסור לי לדבר על הפרשה.

אח, צו איסור פרסום.

צחוק הגורל הוא ששבועות ספורים לפני כן סיקרתי פאנל שדן במיותרותם של צווי איסור פרסום. הקונספירטורים למיניהם אף טענו שיש קשר בין הדברים (כפי שקשרו בין שלל פרטים לא קשורים אחרים בסיפור). אז לא, לא היה קשר ועדיין איננו.

לאחר החקירה ביאחב"ל נשלחתי לחמישה ימי מעצר בית אצל הוריי בירושלים. במהלך חמשת הימים זומנתי לחקירות נוספות ביאחב"ל ובדרך חזרה מאחת מהן השוטרים החביבים עצרו בדירתי בתל אביב כדי שאוכל לקחת בגדים להמשך מעצר הבית אצל הוריי. בעודי מפשפשת במגירת התחתונים תחת עינו הפקוחה של אחד האלונים שהיו קשורים בחקירתי (מסתבר שזה שם נפוץ שם. אכן, סטרונגסט טרי אין דה פורסט) קיבלתי טלפון מחבר ותיק שאינו בשום אופן כתב ביטחוני או פלילי ושאל אם נחקרתי לאחרונה במשטרה.

הלם, שוק ותדהמה.

אלון לא מוריד ממני את העיניים. עניתי, "למה אתה שואל?" והוא כבר הבין. סיכמנו שנדבר מאוחר יותר. התקשרתי לבוסים שלי בוואלה להגיד שהעניין דלף ושיהיו ערוכים. עודכנתי שהם קיבלו כבר טלפונים מכל הקולגות שלי. אני מזכירה: פחות מחמישה ימים אחרי החקירה הראשונה, אף אחד מהקולגות שלי לתחום הברנז'ה לא מדבר בשוטף עם בכירים בלהב 433, ועל הכל מרחפת עננת צו איסור הפרסום הגורף. גורף עלים, אולי.

ב 14 בינואר 2010 הוגש כתב האישום המקורי נגדי. עשרה ימים אחר כך, כלומר חודש וחצי לתוך החקירה ההו-כה-סודית, מפרסם יצחק טסלר את המאמר הזה. הוא היה הראשון להגיד בקול את מה שכולם ידעו כבר חודש. וזה היה החלק הכי מגוחך בכל הסיפור: זו הייתה תקופה שהמשכתי לעבוד בוואלה, מהבית (ועל כך תודתי הנצחית לעורכיי שאיפשרו זאת). אז ככתבת ברנז'ה אני בקשר יומיומי עם עיתונאים, כי זו העבודה שלי; הם יודעים שאני בבית, ולמה; אבל אף אחד לא יכול לדבר על זה.

דבר אחד אני חייבת להגיד לזכות הרשויות, וזה שצו איסור הפרסום המקורי הוצא חודשים רבים לפני חקירתי הראשונית. כלומר, זמן מה הם כן הצליחו לשמור בסוד. העניין הוא שמאז שזומנתי לחקירה ובמקביל אליי זומן עיתונאי בכיר באחד העיתונים הגדולים, לא ניתן היה להסתיר יותר. אני פחדתי כהוגן מההזהרות שלהם ולא צייצתי, אבל מסופקתני אם חוקריי הצליחו להתאפק מלנפנף בניצחון שבשבירתי בחקירה (מי ישמע כמה מאמצים הושקעו בכך).

ואז לקח עוד חודש וחצי עד שהטפטוף האינטרנטי יהפוך לזרם. ב 9 במרץ יצאתי לחל"ת ולדעתי עוד באותו יום, גג למחרת, החלו הפרסומים הרומזים על נסיבות עזיבתי רמז עבה כגזר של סבא אליעזר. בלוגים בארץ ובחו"ל שככלי תקשורת לא ממוסדים לא קיבלו את צו איסור הפרסום התעלמו ממנו באלגנטיות (זה כשלעצמו מראה כמה אין בו תועלת יותר) ואני יצאתי לקרב אבוד בניסיון לצמצם את הפרסומים. נכשלתי.

רק ב-8 באפריל, אחרי עתירות חוזרות של כמה כלי תקשורת, אחרי שורה של פרסומים מרומזים (והפרחים לידיעות אחרונות על המאמר המושחר של ג'ודית מילר), אחרי שכו-לם ידעו מה קורה, ניאותה המשטרה להסכים להסרת הצו.

השבועות האלה לימדו אותי שיעור בתקשורת בפרט וחברה בכלל יותר טוב מששנתיים וחצי בוואלה ברנז'ה הצליחו ללמד: מאוד מאוד קשה לשמור בארץ סוד. היטיב לנסח בנג'מין פרנקלין :"Three can keep a secret, if two of them are dead"  (יש פראפראזה בשיר הפתיחה של פריטי ליטל ליירז, אם זה קרוב יותר לעולמכם הרוחני). צווי איסור פרסום, במיוחד אם הם כוללים איסור פרסום על עצם קיומם, הופכים מהר מאוד לפארסה שמגחיכה את מבקשי הצו – המשטרה – ואת מנפיקו – בית המשפט. כך קורה שכאשר הפרשה עצמה כבר כן מגיעה לכותרות כולנו כבר מלאים ספקות באשר ליכולתה של המערכת לנהל את ההליך באופן תקין והוגן; תוהים באשר למה שעדיין לא פורסם; ובאופן כללי, מאבדים אמון במקרה הטוב ועניין במקרה הרע (כי אסור, אסור לאבד עניין בפרשות שמנסים להסתיר מכם).

מתוך הבלוג של ענת קם- "מחשבות שלא מצאתי מישהו שישלם לי עבורן"