אם נכונים הדיווחים, והאישום היחיד שנשקל נגד העיתונאי החיפאי מג'ד כיאל, הוא בגין כניסה לארץ אויב, אז מדובר בשערוריית ענק גם בממדים הגדולים של הפארסות הפסבדו-ביטחוניות שאליהן הורגלנו על ידי שירות הביטחון הכללי. כידוע, כיאל זכה לטיפול הקלאסי של השב"כ: מעצר בתנאי בידוד, מניעת פגישה עם עורכי דין ואיסור פרסום גורף. "הכל כלול" נוסח שירות הביטחון הכללי.
לפעמים נדמה שהשב"כ פשוט לא יודע לחקור אחרת. קחו ממנו את איסורי הפרסום או את מניעת המפגש עם עורכי דין, וחוקריו עוד יכריזו על סכסוך עבודה. מכל מקום, בהינתן אופי החקירה ושיטותיה הברוטאליות עליהן דיווח כיאל לאחר ששוחרר: כליאה בתא ללא חלונות ותוך חשיפה קבועה לאור מלאכותי כדי שיאבד תחושת זמן, היה אפשר לצפות שכיאל העביר לסוכני חרש איראנים מידע סודי על תוכנית התקיפה הישראלית בארצם, מסר תוכניות אדריכליות של הקריה (ופארק שרונה?) או לכל הפחות לימד את מארחיו מתכונים חדשניים לייצור פצצות.
אז מתברר שממש לא. אוי לבושה, החשד היחיד נגד כיאל הוא שלא ביקש "היתר משר הפנים או מראש הממשלה" לנסיעתו. נסיעה, אגב, למפגש עם הקולגות שלו במערכת העיתון הלבנוני שבו הוא כותב, ושאותה לא רק שלא הסתיר אלא אף דיווח עליה בדף הפייסבוק שלו לציבור הרחב.
וכך, בשבוע שבו העיתונאים שחשפו את תוכניות המעקבים הסודיות ביותר של המודיעין האמריקאי זוכים בפרס פוליצר, עיתונאי ישראלי שנסע לפגישה עם מערכת העיתון שבו הוא עובד זוכה ליחס של מגה-טרוריסט, רק מכיוון שהמפגש נערך בארץ שהחוק מחייב אישור כניסה אליה. ובעוד שבאף-בי-איי ממשיכים לשנן את תובנות פרשת מסמכי הפנטגון (שבה אישר בית המשפט העליון האמריקאי פרסום עיתונאי של אלפי מסמכים סודיים בשם חופש העיתונות), קברניטי השב"כ עדיין בטוחים שכל אחד מהם הוא ג'ק באואר מהסדרה "24", ושכל כיאל, עיתונאי או לא, הוא למעשה מתג של חימוש בלתי קונבנציונאלי המאיים על העם והאומה.
הכל היה יכול להיות מצחיק אם בסופו של דבר זה לא היה עניין רציני ביותר הנוגע ליחס המדינה לאזרחיה הפלסטינים. האיסור על כניסה של אזרח ישראלי לרשימה מוגדרת של ארצות (ביניהן לבנון), נקבע בחוקי החירום הישראליים ב-19 בנובמבר 1948, בעיצומן של הקרבות, כשקו הגבול בין ישראל לבין שכנותיה לא כלל חומות הפרדה למיניהן, והוא נועד למנוע באמצעות הרתעה פלילית תנועה הלוך ושוב אל מעבר לקווי האויב. מאז ישראל הוקפה בחומות וגדרות, ועיתונאים ישראלים רבים חצו את הגבול אל המדינות שברשימה, ולא זכו לטיפול שלו זכה כיאל. הסיבה לכך ידועה: הם יהודים.
כשהייתי חלק מצוות ההגנה של נאשמי התנועה האיסלמית לפני יותר מעשור נחשפתי להיגיון שב"כי דומה: ראשי התנועה האיסלמית בישראל (הפלג הצפוני) נאשמו, בין היתר, שהעבירו – שימו לב – שמיכות, תרופות ומזון (!) לארגוני צדקה בשטחים הכבושים. ארגונים אלה, טען השב"כ, הם הזרוע האזרחית של החמאס ולכן יש כאן סיוע לארגון טרור, לא פחות. במשפט התברר שבאותם הימים ממש שיירת משאיות נוספת של ציוד הומניטארי עשתה דרכה מישראל אל אותם ארגוני הצדקה החמאסיים. אלו היו משאיות עם תרומות שנאספו בקיבוצים. מיותר לומר שאף קיבוצניק לא הועמד לדין על סיוע לארגון טרור. איש השב"כ שנשאל על כך במשפט לא מיצמץ. ההבדל גדול מבחינתו. אלה תמימים שנוצלו ואלה עבריינים שטמנו ידיהם בטרור.
חזרה לכיאל. העובדה שהוא נעצר בזמן שעמיתיו (רון בן-ישי, בעז ביסמוט, איתי אנגל), שעשו את אותה הדרך למדינות אסורות, גם הם ללא היתר, לא קיבלו אפילו טלפון מהשב"כ, מפריכה את האליבי הביטחוני שמציג השירות לטיפול בכיאל. היא חושפת את האמת על השימוש הפוליטי של האיסור הטכני שנקבע ב-48' על כניסה לארצות מסוימות ללא היתר: ישראל מנצלת את חוק החירום כדי למנוע קשרים לגיטימיים וחסרי כל ממד בטחוני של אזרחי ישראל הפלסטינים עם המרחב הפוליטי, האתני והתרבותי שהם שייכים לו. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו האיסור על יציאה ללא היתר מברית המועצות למערב בתקופה הסובייטית. גם שם החשש שהוצג היה מפני מגע עם סוכנים זרים וריגול. גם שם חלק בלתי נפרד מהמעצר והחקירה היה מניעת פרסום. גם שם המטרה האמיתית היתה למנוע קשרי תרבות וקשרים פוליטיים.
עו"ד מיכאל ספרד מתמחה במשפט בינלאומי של זכויות האדם ובדיני מלחמה
