התפטרותה של גאולה אבן-סער מהגשת מהדורת החדשות של תאגיד השידור הציבורי אתמול (שני) בסיום המהדורה הייתה רגע עצוב מאוד. זה היה הרגע שבו אבן-סער נכנעה, הלכה למעשה, לקמפיין ציני ושוביניסטי (שכמה ממוביליו רואים עצמם, משום מה, אנשים נאורים וליברלים) שכל תכליתו הייתה להפוך אותה מעיתונאית מוערכת ללא יותר מאשר "אשתו של".
בפתח הדברים, אבהיר: אינני חבר של אבן-סער ולמיטב זכרוני מעולם לא נפגשנו, ואין – ולא הייתה לי מעולם – כוונה להצביע למפלגה שבה חבר בן זוגה, גדעון סער.
מרגע שהשניים נישאו, מיד עלו וצפו שאלות אודות היכולת או אי-היכולת של אבן-סער לסקר את העולם הפוליטי לאור עיסוקו של סער בתור ח"כ ושר. גם כשפרש מן העשייה הציבורית, לא יכלו כל המצקצקים להתאפק וכל אימת שהוזכרה המילה "בחירות" מיד נמצאו מי שיכתבו אודות הקשר בין השניים, ואודות הפגיעה-לכאורה בסיקור העולם הפוליטי בתאגיד, כל אימת שאבן-סער יושבת בכיסא המגישה הראשית.
גאולה אבן-סער נפרדת במהדורה אמש | צילומסך
איש לא העלה על דעתו לשאול את עצמו האם יכול ליאור שליין, למשל, להמשיך להגיש תוכנית סאטירה נוקבת בתקופת בחירות שבהן מתמודדת בת זוגו, חברת הכנסת מרב מיכאלי. אף אחד לא הטיל ספק ביושרה המקצועית שתביא אותו להיכנס במפלגת העבודה שבה חברה זוגתו, כשיגיע למפלגה הזאת לקבל בראש. אף אחד לא העלה קמצוץ של תהייה האם ישתמש שליין בבמה המכובדת של ערוץ 10 ורשת המאוחדים כדי לסייע למפלגה של מיכאלי, וטוב עשו כשלא העלו את התהייה הזו: הרי ברור לכולם שמדובר באיש מקצוע, וברור לכל שהקשר בינו לבין מיכאלי ידוע ומוכר ועל כן חזקה שלא יעסוק בה, גם אם יעסוק במפלגתה.
אבל אצל אבן-סער התהיות האלה עלו גם עלו. היא, בניגוד לשליין, אשה – ונשים, כולנו יודעים, חושבות מהרחם ופועלות מהשחלות. דעתן קלה, הן נוחות להשפעה, וממילא אינן אלא אבר מאברי גופו של בעליהן (לא בני זוגן, חלילה), ועל כן הן מהוות פרזנטוריות מטעמו על המסך. אשר על כן, ברור לכל שכאשר אבן-סער פלטה שטות נוראית ביום מותו של אורי אבנרי ז"ל, לא היה זה רגע של טיפשות אלא רגע אידאולוגי מזוקק שהוכתב לה בבית על ידי גדעון סער, שגדל בנוער התחיה.
אבן-סער, בהיותה נקבה, אינה יכולה לנתק את עצמה מקצועית מבן זוגה, כי ככה זה נקבות. אין להן את הכישורים האינטלקטואליים המאפשרים לבדל בין הרציונלי לאמוציונלי, והיות שנשים נשלטות על ידי רגשות, ברור לכל כי נקבה הנשואה לזכר אלפא המתמודד לבחירות אינה יכולה שלא לסייע לו בהתמודדות ואינה מסוגלת – טכנית, מבחינת מנת משכל – להגיע למצב שבו היא אינה מסקרת את בן הזוג ושומרת על מקצועיות ואתיקה. נשים, אתם מבינים, הן מטומטמות. הן לא כמוני וכמו שליין וכמו גברים אחרים: הרי יודע כל ביולוג מתחיל שהכרומוזום Y שחסר להן הוא-הוא השולט על האתיקה ועל היכולת להבדיל בין אסור למותר במסגרת העבודה.
הטיפשות והשוביניזם העומדים בבסיס הנחת היסוד ולפיה אבן-סער אינה יכולה לסקר פוליטיקה בזמן שבן זוגה מתמודד, ולעומת זה שליין יכול להמשיך לעסוק בעולם הפוליטי מדי שבוע, אינם מעידים על אבן-סער או על שליין – הם מעידים רק על הנכות הרגשית העמוקה שממנה סובלים כל מי שצקצקו לעומתה של המגישה הראשית לשעבר של התאגיד. הם מעידים על שנאת נשים, על חוסר הערכה מקצועי על רקע מגדרי ועל חוסר ביטחון עמוק של אותם אנשים באתיקה שלהם-עצמם שאותו השליכו עליה.
אבן-סער צריכה הייתה להישאר בעמדת המגישה, ומי שרידדו אותה להיות "אשתו של", צריכים וצריכות להתבייש בעצמם. אם בשנת 2018 אשת מקצוע ותיקה ומצוינת צריכה להתפטר מעבודתה בשל עבודתו של בן זוגה, הביזיון הוא של כל אחת וכל אחד מאיתנו – לא שלה. גם שליין צריך להישאר בתפקידו, כמובן, וכך גם ליהיא לפיד שמיהרה להתפטר מהטור שלה בידיעות אחרונות אחרי ההתפטרות של אבן-סער, במעין מחווה מוזרה והזויה.
אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא העאלק-ליברלים ששמחים שאבן-סער התפטרה, לא המצקצקים שדרשו את ההתפטרות, ולא העיתונאיות והעיתונאים שישבו (ויושבים עדיין) בשקט בזמן שעמיתה שלהם נאלצת להתפטר על לא עוול בכפה. היחידה ששמרה על קלאסה לאורך כל הדרך היא אבן-סער עצמה, עוד הדגשה כמה עצובה העובדה שהיא יורדת מהמסך.
[mc4wp_form id="1006521"]