שוברות שוויון

יש רק דבר אחד שפרסם את הטניסאי ג'ון מקנרו יותר מחבטת יד שמאל: הפה הגדול שלו. בראיון ברשת NPR האמריקנית כחלק ממסע הקידום לספר החדש שלו, אמר ג'ון מקנרו "אם סרינה וויליאמס הייתה משחקת בסבב הגברים, היא הייתה מדורגת 700 בעולם". מאז הספיק הטניסאי לשעבר להתחרט (כמו כאן, בתוכנית הרדיו של דן פטריק), ולהגיד שהוא לא תיאר לעצמו שהאמירה הזאת תזכה לכל כך הרבה הדים ותגובות. סרינה כמובן לא נשארה חייבת וביקשה ממקנרו שלא להשמיע טענות שאינן מבוססות על עובדות.

אבל השאלה האמיתית שצריך לשאול היא לא "האם נשים מסוגלות להתמודד בסבב הגברים בטניס?" או "מה היה הדירוג של סרינה וויליאמס לו הייתה מתחרה מול גברים?" – השאלה האמיתית היא למה, למען השם, אנחנו חוזרות שוב ושוב לדיון הישן והשחוק הזה?

באחד מאינספור הראיונות שמקנרו נתן מאז אותה אמירה (מסתבר שהטריק השיווקי עבד לא רע), הוא חשף את ההצגה כולה – הוא נראה מעט נבוך, בוודאי יחסית לאיש מלא הביטחון העצמי שהוא, ובאיזשהו שלב כמעט נשבר ואמר "אני לא מבין למה תמיד אנחנו מנהלים את הדיון הזה דווקא על טניס? אני לא רואה דיונים כאלה בענפים אחרים? למה דווקא תמיד טניס?"

"אל תשמיעו טענות שאינן מבוססות על עובדות". סרינה וויליאמס, צילום: אדווין מרטינז CC BY-2.0

ובכן, בעדינות אפשר להגיד שמקנרו לא מדייק, ובפשטות – הוא מטעה. השיח על ההפרדה המגדרית בספורט מתנהל כבר שנים ארוכות בשלל ענפים: החל מהתהייה מדוע היא נחוצה בענפים כמו שחמט או קליעה, ועד למקרים שכמעט וסודקים לרגע את ההפרדה הזאת, כפי שעשתה לפני כשלוש שנים, הילדה האמריקאית מונֶה דייוויס.

אם השם הזה לא אומר לכן כלום, זה ממש בסדר – דייויס הסעירה את התקשורת האמריקאית ב-2014 כשהייתה המגישה הבולטת ביותר בסדרה העולמית של הליטל-ליג, תחרות הבייסבול הבינלאומית לילדים. בגיל 13, דייויס שיגרה כדורים במהירות של 110 קמ"ש והייתה אחת משתי בנות בלבד שהשתתפו בתחרות באותה השנה. היא גם השחקנית הבת הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להשיג ניצחון עבור הקבוצה שלה בזכות ההגשות שלה במסגרת האליפות, והילדה האפרו-אמריקאית הראשונה שהשתתפה באליפות אי פעם. כצפוי, התקשורת האמריקאית התאהבה בסיפור הסינדרלה הזה, דייויס זכתה להיות שחקנית (או שחקן) הליטל-ליג הראשונה אי פעם שהופיעה על השער של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" ורואיינה בכל ערוץ אפשרי. אולם, רגע השיא שלה, היה גם אקורד הסיום הבלתי נמנע של קריירת הבייסבול שלה – בליגות התיכונים והמכללות תמצאו כמות אפסית עד כדי לא קיימת של שחקניות שחולקות את המגרש עם השחקנים הגברים, ואין מסגרת מקצוענית לבייסבול נשים בארה"ב.

ב-2013 הייתה זאת שחקנית הכדורסל בריטני גריינר שכבשה את כותרות מוספי הספורט – כשהוזכרה ע"י מארק קיובן, בעלי קבוצת ה-NBA דאלאס מאבריקס כמועמדת לבחירה בסיבוב השני של הדראפט. "כבר חשבתי על זה ואני נוטה לכיוון הזה, ולו רק כדי לראות אם היא מסוגלת לעשות את זה – אנחנו לעולם לא נדע עד שלא ניתן למישהי את ההזדמנות הזאת, ובכל מקרה זה לא שלשחקנים האחרים שנבחרים בסיבוב הזה יש סיכוי גבוה יותר להצליח בליגה" (בחירה בסיבוב השני של הדראפט לא בהכרח מבטיחה לשחקנ/ית מקום בקבוצה ש.ע). גריינר הייתה כוכבת כבר בליגת התיכונים וחוזרה על ידי מספר רב של מכללות ולבסוף בחרה להישאר בטקסס, באוניברסיטת ביילור. במשך ארבע שנותיה כסטודנטית היא הובילה את הקבוצה להישגים רבים כולל ניצחון באליפות המכללות. לאמירה של קיובן היא צייצה בתגובה "קדימה! בוא נעשה את זה". קיובן, שידוע כבעלים "צבעוני" במונחי ה-NBA – אחד שנהג להתנצח עם טראמפ בטוויטר לפני שזה נהיה מיינסטרים – השאיר את הרעיון המהפכני בגדר אמירה ולא בחר בה לבסוף. גריינר נבחרה ראשונה בדראפט ה-WNBA באותה השנה, ע"י פיניקס מרקורי בה היא משחקת עד היום.

הרעיון אמנם לא התממש אבל נשאר לרחף מעל – האם אישה באמת יכולה לשחק בליגה הטובה בעולם? כצפוי הרשת התמלאה בתגובות שוביניסטיות שקראו לקיובן להעניק לגריינר הזדמנות במטבח שלו במקום, או לחלופין צפו לגריינר השתלבות מהירה בקבוצה מאחר והיא גם כך "מתנהגת ונראית כמו גבר". תגובות מעט יותר ענייניות תהו על ההיבט הפיזי: גריינר אולי בולטת בכדורסל הנשים בגובהה המתנשא למעט יותר משני מטרים, אולם בליגות הגברים היתרון הזה מאבד מעט מהייחודיות שלו. לצד ההסתייגות הזאת, חשוב לציין שבשנים האחרונות ליגת ה-NBA עוברת מכוכבים עצומים בגודלם בסגנון שאקיל אוניל, לכוכבים רזים ונמוכים הרבה יותר דוגמת סטף קרי ואייזיאה תומאס (האחרון מתנשא לגובה של מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים בלבד!), בליגה כזאת, יתכן ששילוב של שחקניות נשים הוא תהליך בלתי נמנע שסופו לקרות, במוקדם או במאוחר. קבוצות ה-NBA סן אנטוניו ספרס וסקרמנטו קינגס כבר שילבו עוזרות מאמן בצוות המקצועי שלהן, בקי האמון בסן אנטוניו וננסי ליברמן בסקרמנטו – הראשונה אף צוינה כמועמדת לתפקיד הג'נרל מנג'ר של קבוצת ה-NBA מילווקי באקס.

מכאן שתלונתו של מקנרו על כך שבענפים אחרים לא עוסקים בדיון הזה היא מופרכת. ההפרדה המגדרית בספורט היא נושא לדיון ער ויתכן שלא רחוק היום שנראה אותה נסדקת יותר ויותר בענפי כדור קבוצתיים דוגמת בייסבול וכדורסל. ובכל זאת, מה יש בו, בטניס, שמעלה שוב ושוב את הוויכוח על האפשרות של שחקניות להתמודד מול שחקנים? ובכן, בדומה לסיפורה של גריינר, גם בטניס מי שמתעקשים לנהל את הדיון השחוק הזה – הם גברים. בשנות ה-70 זה היה בובי ריגס שאתגר את בילי ג'ין קינג, לקרב המינים המפורסם (והפסיד), הפעם זה מקנרו, ומי יודע מי יהיה הבא בתור? לתפיסתי הדפוס הזה כלל לא מקרי, טניס הנשים הוא ענף יוצא דופן, אולי הבולט ביותר בכל ספורט הנשים בפופולריות שלו, כנראה היחיד שמתקרב לאיום על הענף הגברי המקביל בתשומת הלב התקשורתית שהוא מקבל, באהדה שלו ובכוכבות שהוא מייצר. בעוד שחקניות WNBA נשארות אלמוניות מחוץ לארה"ב, מתעמלות מתספקות לרוב בקריירות קצרות יחסית, וענפים כמו שחייה או אתלטיקה מעניינים את הציבור הרחב רק פעם ב-4 שנים באולימפיאדה – ונוס וסרינה וויליאמס מלוות את חיינו כבר 20 שנה, מריה שראפובה היא שם מוכר בכל העולם ו-לי נה פתחה את השוק לעוד מיליונים של אוהדי ואוהדות טניס חדשים ברחבי המזרח הרחוק. אל תתבלבלו – בתחרויות טניס רבות שאינן טורניר גראנד-סלאם, סכומי הזכייה של נשים נמוכים באופן משמעותי מאלו של הגברים, וטניס הגברים עדיין נחשב ל-"דבר האמיתי" מבחינת העניין הציבורי והתקשורתי, אבל כנראה שלמקנרו ודומיו, זה בכל זאת לא מספיק.

מקנרו ודומיו מאוימים, לא מעצם הרעיון של ביטול ההפרדה המגדרית בטניס, אלא מתשומת הלב שלה זוכה טניס הנשים. מה שהתחיל כשאלה במסיבת עיתונאים בווימבלדון: "האם היית רוצה להיזכר כאחת מהאתלטיות הנשים הטובות בהיסטוריה?" וזכה מצד סרינה לתגובה: "הייתי רוצה להיזכר כאחת מהאתלטים הטובים בהיסטוריה", הפך לקמפיין של נייקי שהכתיר אותה ככזאת – וזה כנראה אחד ההסברים לתחושת האיום הזאת. בזמן שתקשורת הספורט מתחילה להעז לשים את סרינה וויליאמס באותה הרשימה לצד מחמד עלי, מייקל ג'ורדן ורוג'ר פדרר – יש מי שחשוב להם "לשים את טניס הנשים בפרופורציות", "להרוס את החגיגה" ולהזכיר לכולנו מיהם בעלי הבית האמיתיים. מדובר תמיד בשחקני העבר הגברים, אלו שמחפשים שוב את אור הזרקורים שהתעמעם קצת, שמנהלים שיח בינם לבין עצמם על סיכוייהן של השחקניות בזירה הגברית, בזמן שהן מודרות לחלוטין מהשיחה. סרינה וויליאמס וחברותיה לא הביעו שום רצון לקבל את חותמת האיכות הגברית למשחק שלהן והן לא משתתפות בהימורים סביב דירוגן הפוטנציאלי בסבב הגברי – הן  כבר הבינו שהמשחק שלהן מעניין מספיק בפני עצמו.