יעל געתון דיברה עם ארבעה מתוך החותמים על מכתב הסרבנות החדש, וגם עם מיכאל בן ארי
בשנה שעברה סירבתי להתגייס לצה"ל, וביליתי כחצי שנה בכלא 6. השהייה בכלא היתה קשה, בייחוד בהתחלה. הרבה השכמות, צעקות ומסדרים, הרבה שמיכות סקביאס מעופשות ועמידות ארוכות בדום. טירונות. כשאני מסתכל על הזמן הזה בדיעבד, אין לי ספק שזה היה שווה את זה. שישה חודשים בכלא נראים לי עדיפים בהרבה על יום אחד כחייל במחסום, למשל. וכשיש אמונה במה שאתה עושה, שום תקופה בכלא לא תרתיע אותך.
אבל הקושי העיקרי שממתין לשמיניסטים הטריים הוא אחר – ההתמודדות העיקרית שממתינה להם היא לא עם המשטרה הצבאית, אלא עם החברה הישראלית.
בסקירה קטנה של הטוקבקים על כתבה סרבנית ממוצעת, למשל, אפשר לרוב למצוא איחולי מוות בייסורים לסרבן, למשפחתו, לילדיו העתידיים. האשמה שלו בהשתמטות, בגידה במדינה, שנאה עצמית, עכירת ישראל, וכמובן, גולת הכותרת – אהבת ערבים. לכל סרבן גם יש הסיפורים שלו סביב הנושא הזה. הסרבן ששמע צעקות "נאצי" כשעבר ברחוב; הסרבן שריססו לו קללות על קיר הבית; הסרבן שקיבל איומים בטלפון, למרות שלא מסר את מספר הטלפון שלו לאף אחד.
וגם המערכת כמובן מתגייסת למלחמה. כל ילד בבית הספר זוכה לראות עשרות ימי-חיילות, ימי הכנה לצה"ל, סרטוני "מוטיבציה" מלאים רובים ופיצוצים, טקסי יום זיכרון וטיולי מורשת קרב. כולם בסופו של דבר נועדו לדבר אחד – למנוע מבני הנוער לפקפק בערך השירות הצבאי. לעצור את הספק עוד לפני שהוא מתחיל.
זכורה לי במיוחד חוויה אחת מכיתה י"ב. אני ועוד מאות בני נוער יושבים במין אמפיתיאטרון ברמת הגולן, מוקפים בטנקים ומשוריינים ישנים. במרכז עומד תא"ל במילואים אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים. הוא מספר על חוויותיו מהמלחמה, מסביר על הקשר בין גבורה ליהדות, הקשר בין מצדה לעמק הבכא.
מבחר תגובות מעמוד הפייסבוק של מיכאל בן ארי
לאחר מכן הוא עובר לדבר עלינו, ה"משתמטים": "אם יש לכם משתמט בשכבה", הוא אומר, "אל תתנו לו להיות אחרי זה מלך השכונה. שלא יבוא וינפנף בזה". החברים שלי מסתכלים עלי, ומחייכים. אני מחייך חזרה, אבל בקושי. בסיום ההרצאה נעמד קהלני, ומניף את דגל ישראל. "חבר'ה", הוא אומר. "הסורים עומדים עכשיו ומקשיבים לנו מעבר לגבול, ואני רוצה שהם ישמעו את התשובה שלכם- אפשר לסמוך עליכם?" האמפיתיאטרון רועד בשאגה אדירה של "כן!" ורק אני עומד שם, שותק, עדיין מנסה לחייך.
לחברה שבה האתוס הצבאי מוטמע כל כך חזק, שבה ילדים בני שבע כבר יודעים על השואה ולוחמי השייטת, על בר כוכבא והרומאים, מלחמת העצמאות ו"שבעת צבאות ערב פלשו אלינו ולוחמינו ניצחו אותם", קשה לראות נער בן 18 שפתאום נעמד על הרגליים, משלב ידיים ואומר "לא". מי הוא חושב שהוא? באיזה זכות הוא יוצא משורת המצדיעים והעומדים דום?
ולכן, מעבר לכוחות הנפשיים הדרושים כדי לשבת בכלא, רוב הכוחות הנפשיים של הסרבנים ינותבו דווקא להתמודדות עם הסביבה הקרובה. לוויכוחים האינסופיים עם חברים, דודות, מורים, הורים, וסתם אנשים ברחוב. לעצימת העיניים בכל פעם שרואים טוקבק "בוגד מסריח", למחשבה מה להגיד בראיונות עבודה וכדומה – להזכיר לעצמך בכל פעם מחדש שאתה עושה את המעשה הנכון, המוסרי. שאין איך לעשות את זה אחרת.
פרידריך ניטשה כתב ש"הדרך הכי טובה להשחית את הנוער היא להדריך אותו להעריך יותר את אלו שחושבים כמוהו מאשר את אלו שחושבים אחרת". מספיק להסתכל על יחסם של בני הנוער הישראלים לסרבנים, כדי לקבל תמונת מצב עגומה של החברה הישראלית.
ולמרות כל זאת, אין לי ספק שהסרבנים הצעירים יהיו גאים במה שהם עשו, ומרוצים מכך. אני עצמי לא מתחרט לשנייה אחת. כי כשאתה מציית לצו המצפון שלך, שום צו גיוס ושום צו חברתי לא יעצרו אותך.
נתן בלנק נשלח עשר פעמים לכלא צבאי בשל סירובו לשרת בצבא. כעבור חצי שנה שוחרר