מעניין מה אלבר קאמי היה אומר על המשפט "אלף אמהות יבכו ולא אמא שלי", שאמר מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף יואב מרדכי לפני כמה ימים. משפט דומה אמר קאמי לסטודנט, שזעם עליו על כי אינו תומך פומבית בעצמאות אלג'יריה ובמחתרת האף-אל-אן, שנלחמה להוציא את צרפת הקולוניאליסטית מאלג'יריה. לשם הדיון נכנה את אלג'יריה של אז בשם "השטחים הכבושים".
בשונה מאינטלקטואלים רבים אחרים, חייו של קאמי לא היו ספונים בתוך חדרי כתיבה או מול מכתבות. קאמי שילב רוח ומעשה. במלחמת העולם השנייה הוא היה חבר מרכזי ברזיסטאנס הצרפתי ושימש עורך העיתון המחתרתי "קומבה" – עיתון שהביא בין היתר מאמרים וידיעות על המתרחש מחוץ לפאריס הנצורה. בשל פעילות זו, חייו היו בסכנה תמידית עד סוף המלחמה.
ב-1957 הגיע קאמי בן ה-44 בלבד לשטוקהולם כדי לקבל את פרס נובל לספרות, שם נשא נאום אנטי מלחמתי. "עלינו למנוע מהעולם להשמיד את עצמו", הוא אמר בקול של אדם צעיר אך מפוקח, "אנו יורשי היסטוריה מושחתת של מהפכות נפל, טכנולוגיה שיצאה משליטה, אלים מתים, אידיאולוגיות שחוקות ואינטליגנציה שהפכה למשרתת של שנאה ודיכוי… הדור שלנו חייב, במרוץ מטורף נגד השעון, לכונן שלום ללא שיעבוד בין האומות, לייסד עבודה חדשה ותרבות מחודשת, לכונן מחדש את ארון-הברית".
קאמי נולד באלג'יריה הכבושה. הוא עצמו, שזכה בפרסים ויוקרה שמעט סופרים ואנשי הרוח זוכים להם, לא נולד למשפחה עשירה או להורים אינטלקטואלים. הוא נולד וגדל באשפתות של הבירה אלג'יר. אחת האהבות הגדולות שלו בילדותו היתה הכדורגל והוא אפילו נחשב אז לשוער לא רע. רק הודות למחנך שראה מעבר לבגדים המרופטים – זיהו אצלו מוריו כישרון כתיבה יוצא מן הכלל. חייו עלו על מסלול אחר. הדרך החוצה מהעוני החלה להיסלל לאט-לאט. את אלג'יר הוא אמנם עזב לבסוף לטובת פאריס, אבל את מולדתו, שבה המשיכה לחיות אמו, מעולם לא נטש.
מלחמת העצמאות של אלג'יריה העמידה את קאמי בפני דילמה. "החופש", "המרד" וה"מהפכה" היו אידיאות שקאמי, כמו אינטלקטואלים רבים אחרים באותם ימים, שאפו אליהם. הוא הקדיש לנושאים הללו מאמרים, מחזות וספרים רבים בהם "הדֶבֶר", "המיתוס של סיזיפוס" ו"האדם המורד". מצד שני המוסר של קאמי לא היה עיוור לרצחנות של תנועת השחרור האלג'יראית והסבל שהיא גרמה לשני הצדדים.
בהרצאה אחרת שנתן קאמי, גם היא בשטוקהולם, קם ממושבו סטודנט ממוצא אלג'יראי, והחל לתקוף אותו. "לא עשית דבר למען אלג'יריה!", הוא צעק. קאמי שנראה היה כאילו הסטודנט הצליח להוציא אותו משלוותו ענה בחזרה ברוגז: "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ואשר יכול להלום באמי או במשפחתי… אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אני אגן תמיד על אמי".
בשונה מרבים אחרים, קאמי נשאר איש רוח רלוונטי הודות ליושרה שלו, שמנעה ממנו מלהפוך את האינטלקטואליזם שלו לעקר. זאת הזדמנות (שבאה ממקור מפתיע אמנם – המטה הכללי של צה"ל) להביט בדמותו של קאמי כבמעין מראה למה שחסר לנו בישראל 2014: קאמי דיבר ללא חשש על רעיונות גדולים ואוניברסאליים, אבל הוא לא העמיד אותם – יהיו נעלים ככל שיהיו – מעל חייהם וסבלם של בני האדם שנלכדו במלחמה. אלה שבעיני מנהיגי מדינות ומהפכות הם לעתים לא יותר מאשר פיונים על לוח שחמט של ההיסטוריה.