יש משהו פרדוקסלי בניסיונה המגושם של ממשלת ישראל לטפל, אם בכלל, בתופעת ההעסקה הפוגענית של עובדי הקבלן במשק. כך למשל כדאי לשאול, מה שווה תוספת השכר לעובד השמירה או הניקיון אם לצד זה ממשיכה הממשלה להפריט בכל הכוח כל דבר שזז? מה יעזור לוּ פלח מסוים של העובדים המשתכרים את השכר הנמוך ביותר במשק יקבלו עוד כמה שקלים, בעוד עובדים שעד לא מזמן הועסקו בצורה הוגנת יחסית – ייכללו עד מהרה בסטטיסטיקות העגומות של עובדי השכר הנמוך; המועסקים באמצעות גורמים מתווכים? שהרי זה עתיד להיות גורלם של רבים מהעובדים של חברות ממשלתיות שמניותיהן הונפקו לאחרונה בבורסה.
נראה שתקציב המדינה החדש, גם הוא לא מספק בשורות בעניין. במקום זאת מעדיפים מקבלי ההחלטות להסתפק בפתרונות קוסמטיים לאחת הבעיות החמורות ביותר היום בשוק העבודה הישראלי הנוגעת למאות אלפי עובדים. פתרונות עומק מערכתיים? צמצום ההעסקה הקבלנית? בלימת מיקורי החוץ וחשיבה מחודשת על פרויקט ההפרטה הישראלי? חלילה.
בתרבות המכרזים של ישראל המופרטת, הנוהל של רכישת שירותים נהפך לקודש בקרב מקבלי ההחלטות. במשרדי הממשלה האמונים על השירותים החברתיים הרכישה הזאת היא היסוד שעליו נבנית מערכת מיקור החוץ המאפשרת את העברת האחריות המדינתית אל המגזר הפרטי.
הפרופ' אורלי בנימין מאוניברסיטת בר אילן, חוקרת של תרבות המכרזים, טוענת כי בהליך הזה, האפור והמשמים למי שאינו מתעניין בנושא (ומעטים הם אלו שכן), שוכנים היסודות המכוננים של התפישה הניאו ליברלית המבקשת להוציא מחוץ לתהליכי קבלת ההחלטות את העובדים בנוגע לעיצוב השכר והעבודה.
בעזרת ההליך הזה משוטחים תנאי ההעסקה, מובאים עובדים לא מיומנים לבצע עבודות שבעבר בוצעו על ידי אנשי מקצוע (סטודנט במקום מורה עם תעודה; אחות ללא הכשרה לעומת אחות עם הכשרה; סטודנטית שנה ג' לעבודה סוציאלית במקום עובדת סוציאלית מוסמכת), והפיקוח מצד המדינה נהפך לרופף במקרה הטוב. וכך בסופו של דבר נפגעים לא רק העובדים, אלא גם השירות שניתן לאזרחים. או במלים אחרות – אחות בית הספר מחסנת פחות, המורה לא מכיר היטב את החומר כי הוא לא איש חינוך והמסגרת שבה הוא מועסק לא דאגה להכשרתו, העובדת הסוציאלית חסרה כלים להתמודד עם אוכלוסיות שבאחריותה, וכן הלאה. וכך לא רק שהעובדים מועסקים בתנאים נחותים, אלא שבסופו של דבר, העיקרון הקפיטליסטי של Best value for money, או בעברית צחה – להשיג את הערך הגבוה ביותר עבור כספי משלם המסים- העיקרון הזה מופר.
כדי להבין עד כמה העיקרון מופר, משני הצדדים: של המעביד ושל העובד, נאספו כאן כמה עדויות. כל אחת מהן מבטאת פן אחר של שלטון ההפרטה, כשהשורה התחתונה שלהם היא זהה: פגיעה בזכויות האדם ובכבוד האדם.
- "תבינו – אותי לא מעניין מי ינקה את החדרים של המעונות. מצדי שיעשה את זה רובוט. אני משלמת בשביל חבילת ניקיון וזה מה שאני מצפה לקבל. אני לא יודעת כמה עובדים הקבלן מביא אתו וזה גם לא מעניין אותי" (חברת הנהלה בכירה של מוסד אקדמי ידוע).
כנות היא מצרך נדיר במחוזותינו, קל וחומר כשהיא מיוחסת למעסיקים בבואם לתת דין וחשבון על פגיעה בעובדיהם. אמירה כמו זו, שנאמרה באוזני סטודנטים שנאבקו באותה העת לשיפור בתנאי העסקתם של עובדי הניקיון במוסד, יש בה כנות מטלטלת. היא מסגירה תפישת עולם שלמה של התנכרות לזכויות אדם בסיסיות.
- "אני לא מוכנה להיות כמו דור ההורים שלנו, שעבדו עד כלות. אנחנו רוצות שיתייחסו אלינו בכבוד ושנרוויח שכר ראוי. ההורים שלי קמו מוקדם בבוקר בקיבוץ והלכו לעבוד בשדה ובקטיף עד הערב. אני לא מוכנה לזה"(א', גננת בצהרון של עיריית ירושלים).
א' היא גננת בצהרון, אשה מרשימה ואדיבה באופן נדיר, שחזותה העדינה לא מסגירה את העובדה שהיא מובילה מאבק עובדים עיקש לשיפור תנאי ההעסקה של עובדות הצהרונים של עיריית ירושלים, שהתארגנו במסגרת ארגון "כוח לעובדים". למאבק העיקש שותפות עובדות מכל שדרות החברה הישראלית – חרדיות, דתיות לאומיות, חילוניות; עולות וותיקות מדרום אמריקה לצד ירושלמיות מפסגת זאב. החברה הישראלית כולה נמצאת שם. א' וחברותיה למקצוע חוות על בשרן את התפוררותה של מערכת החינוך שהעבירה לידיים פרטיות את המצרך היקר מכל, חינוך ילדינו. מה שא' אומרת בכאב, מבטא את השאיפה הבסיסית של העובדים המודרניים – אל תעבידו אותנו עד צאת הנשמה, ועוד בעבור שכר לא מתגמל. תנו לנו לעבוד ולהגשים את עצמנו בשכר ראוי, ועם מעט חופש לקיים חיי פנאי ומשפחה. פשוט לחיות בכבוד.
- "לא היתה לי שום הכשרה של הוראה בכלל. וזה הוראה לכל דבר. יש מערך שיעור ותלמידים. הם די התבססו על מה שעשיתי בעבר במסגרות אחרות אבל זה לא אותו הדבר. חוץ מזה, אתה לבד. אתה לא מכיר אף אחד בבית הספר, אין לך אף אחד להתייעץ אתו – אני באה, עושה את השעות שלי והולכת" (מ', מורה למחשבים בפרויקט חיצוני של משרד החינוך).
הרי לכם חוויה אופיינית של רבים אשר עסקו בהוראה בשלב כזה או אחר של חייהם. כמות האנשים, לרוב הצעירים, שחוו על בשרם את מערכת החינוך עשו זאת בפרויקטים חיצוניים למה שבמשרד החינוך מגדירים "ליבת הפעילות של המשרד". ההגדרה היבשה הזאת, או בעגה של המשרד – "תוכניות משלימות" – איננו משקף יותר ולו במעט את החשיבות שייחסו עד לא מזמן למקצועות שהיו לב-לבה של מערכת החינוך – שיעורי אמנות ומוסיקה, ידיעת הארץ, מחשבים. שיעורי העשרה שגיוונו את השהות בבית הספר ואת המונוטוניות של הלימודים הפרונטליים. ושלא נתבלבל לרגע – ההוצאה החוצה של המקצועות הללו לגופים פרטיים היא צעד אחד בדרך להפרטה מקיפה יותר של מערכת החינוך, או לכל הפחות, להפיכתו של מקצוע ההוראה לכזה אשר מושתת על עקרונות השוק החופשי – הרבה (שעות עבודה) ו (שכר) בזול.
התיאור של מ', מורה לשעבר בפרויקט חיצוני של משרד החינוך, מבטא את התחלואים העיקריים של שיטת הרכש בשירותים החברתיים – המשרד הממשלתי קונה חבילת שירותים, במקרה הזה שירותי חינוך, או שהוא מתקצב עמותות חיצוניות באופן חלקי; המורים אינם בעלי תעודת הוראה, הם אינם מיומנים ולפיכך עולים פחות. הכלים הניתנים להם לבצע את עבודתם החינוכית הם מינימליים. והתחושה שמלווה אותם לאורך ההעסקה היא של ניכור, ניצול ובדידות.
- "זה חדר ההפסקה שלנו. פה עושים קצת מקום, ואפשר לשתות קפה" (מ', עובד ניקיון ירושלמי).
ככה, בפשטות וללא שמץ של מרירות, תיאר באוזני מ', עובד ניקיון ותיק אך צעיר בשנים, כיצד הוא מפנה מקום בין ערימות נייר הטואלט בחדר הזעיר והטחוב שהוקצה לו ולחבריו עובדי הניקיון במוסד ציבורי ירושלמי מוכר. מ' הוא תושב מחנה פליטים בירושלים, בעברו היה מפקח של חברת ניקיון גדולה ומוכרת, אך משעה שהחל להתרעם על פגיעה בתנאי העסקתו, החליטה החברה להמאיס עליו את העבודה ולגרום לו להתפטר. מאז הספיק להיקלט בחברה אחרת, אך בכך לא תמו צרותיו. לתדהמתו, מספר שבועות לאחר קליטתו, קיבל שיחת טלפון מהמעסיק החדש ובה נמסר לו כי חברת הניקיון הקודמת יצרה אתם קשר והזהירה אותם לבל יעסיקו אותו, שכן לטענתם – ביצע עבירת גניבה בעבר. האם ייתכן שהדבר קשור לעובדה שמ', בעזרת עמותת "קו לעובד", תובע את חברת הניקיון הקודמת ממש בימים אלו? הייתכן שחברות הקבלן מקיימות ביניהן שיח של הלשנה על עובדים "סוררים" ובכך מונעות מהם למצוא עבודה חלופית? לאלוהי ההפרטה הפתרונים.
- "אני יכולה לשבת עם הנערה הזו ולפי האופן שבו אני חווה אותה וידע בסיסי קודם איך להעביר אתה ערב מבלי שהיא תקרוס לי. אני לא יודעת איך לטפל בה כשהיא מספרת לי על נטיות אובדניות. אני לא גורם טיפולי מוסמך" (נ' , מדריכה בהוסטל לנוער בסיכון של משרד הרווחה).
כשהחינוך ניתן על ידי קבלנים פרטיים, ילדינו מחונכים פחות טוב, ולעתים אף מבלי שלמדינה תהיה שליטה על התכנים. כשהמרכיב הציבורי במערכת הבריאות נשחק אנחנו משלמים יותר ומקבלים שירות נחות יותר. כשאוכלוסיות בסיכון מטופלות במסגרות שהתקצוב שלהן חסר, גדלים הסיכויים שיחוו חיים לא נורמטיביים ואף חיי פשע. מדינה שבה השירותים החברתיים הם מוכווני רווח כספי וניתנים על ידי גופים פרטיים, השילה מעצמה אחריות לאזרחיה. האם במדינה כזו אנחנו רוצים ורוצות לחיות?
מרטין וילר, הוא רכז תחום עובדי קבלן ב"קו לעובד"
