השבוע פגשתי את סביטרי (שם בדוי). עובדת סיעוד זרה מהודו שנמצאת בישראל מתחילת שנת 2008. סביטרי עבדה אצל שתי משפחות "מצוינות" כדבריה – שנה וחצי אצל המשפחה הראשונה ושנתיים וחצי אצל השנייה. היא סיימה לעבוד אצל שתיהן בעקבות פטירת המטופלות – שתי קשישות נפלאות שאהבה מאוד.
כאשר חיפשה מעסיק חדש, הפנתה אותה חברת כוח אדם לגברת חולת סרטן בגיל העמידה. סביטרי ביקרה את המעסיקה הפוטנציאלית והחיבור ביניהן היה מיידי. המעסיקה החדשה ביקשה ממנה שתבוא אליה מדי בוקר, שישה ימים בשבוע, ותסייע לה במטלות היום-יום – קצת עבודות משק בית, ליווי לטיפולים, בישול, טיולים רגליים וכו'.
שתיהן ידעו שהסידור הזה בעייתי. סביטרי אמורה ללון בביתה של המעסיקה ולהימצא שם כל היום, אבל המעסיקה התעקשה שכך נוח יותר, וסביטרי בירכה על מזלה הגדול למצוא מעסיקה כל כך נחמדה. מכיוון שהיתה בישראל כבר כארבע שנים, ידעה היטב שזו תהיה מעסיקתה החוקית האחרונה בישראל ולא התכוונה לוותר על הזדמנות כה נפלאה.
אחרי כחודש השתפר משמעותית מצבה של המעסיקה, אך היא וסביטרי לא רצו לוותר זו על חברתה של זו ומצאו סידור חלופי – סביטרי תבוא אליה שלוש פעמים בשבוע לכמה שעות, לעזור קצת בניקיון הבית, בישולים וסידורים. פעמיים נוספות בשבוע תעבוד בעבודות ניקיון בבתיהם של שני ילדיה של המעסיקה המתגוררים באזור, ופעם בשבוע תנקה את ביתה של אמה של המעסיקה. כך למעשה תעבוד מדי יום ותהיה זמינה למקרה שיזדקקו לה לטיפול מקיף יותר.
מכיוון שהסידור החדש למעשה פינה לסביטרי שעות רבות בשבוע שבהן תוכל, גם אם זה לא ממש חוקי, לעבוד בניקיון בבתים אחרים – הסבירה לה המעסיקה שכעת שכרה יהיה נמוך יותר, והיא תשתכר רק תמורת השעות שבהן היא עובדת אצלה. השעות שבהן תעבוד אצל ילדיה ואמה אמנם לא יהיו בתשלום, אבל יאפשרו לה זמינות גבוהה והיא בוודאי תוכל להרוויח יותר אצל אנשים אחרים.
סביטרי הסכימה, שהרי לא היתה לה ברירה. בינתיים כבר מיצתה את התקופה שבה מותר להחליף מעסיקים ולו היתה מסרבת, היתה נאלצת לוותר על הוויזה שלה.
כך נמשך הסידור בין השתיים שלוש שנים וחצי. מדי פעם ביקשה סביטרי העלאה בשכר, אך תמיד נדחתה בטענה שאם היא לא מרוצה – תוכל לעזוב ולמצוא סידור אחר. לפני כשנה החמיר מצבה של המעסיקה וסביטרי הציעה להגיע אליה מדי יום. המעסיקה סירבה – טענה שהיא מעדיפה שסביטרי תמשיך בעבודתה אצל ילדיה ואמה, והיא תסתדר לבד. הרי גם ככה היא מבלה שעות ארוכות בבית החולים, כך שאין טעם לשנות משהו כעת.
לאחר שנה נפטרה המעסיקה. ילדיה ואמה הסבירו לסביטרי באדיבות שהם מודים לה מאוד על התקופה הנפלאה שעבדה עמם, אך כעת אין בה עוד צורך. הם כבר ימצאו עובדת ניקיון חדשה. בכל מקרה, מוטב לה לשוב לביתה ולמשפחתה בהודו אחרי כשבע שנים בישראל. סביטרי שאלה אם תקבל פיצויים ותשלומים נוספים שהבטיחו לה, כמו ימי חופשה שמעולם לא לקחה או דמי הבראה. הילדים השיבו שכעת, עם פטירת אמם, המצב קשה, והיא בטח מבינה שלא יוכלו לשלם. היא הבינה.
למשרדי קו לעובד הגיעה סביטרי כדי ללוות חברה. היא כלל לא התכוונה לשאול למה היא זכאית, אך חברתה הפצירה בה. היא אמרה לה שכעת, לקראת חזרתה להודו, כדאי לה לבדוק מה עוד מגיע לה כדי שלפחות תוכל לעזוב עם קצת כסף למשפחה, אז סביטרי שאלה.
כששמעה את הסכום שלו היא זכאית לאחר שהועסקה כשלוש שנים בשכר הנמוך משכר המינימום, ולאחר שלא שולמה לה ולו זכות אחת ממכלול הזכויות הסוציאליות שלהן היא זכאית, היא כמעט התעלפה. היא אמרה שלא נעים לה לבקש את הכסף מהילדים. קשה להם עכשיו מאוד. לקחה בידה את פירוט הסכומים והסתלקה.
בדרכה החוצה מלמלה שתחזור אם תתחרט, אבל אני כמעט בטוחה שלא אפגוש אותה יותר. אני יכולה רק לקוות שהכסף ששלחה הביתה בשבע השנים האחרונות, הצליח להבטיח עתיד קצת יותר טוב לילדיה.
עידית לבוביץ' היא רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד
