מה עובר בראשם של ארבעת אלה שהוגשו נגדם כתבי אישום בגין מעורבותם בלינץ' בהבטום זרהום? האם הם תוהים כיצד הפכו מגיבורים למוקצים וכעת לנאשמים שעשויים לרצות עונש מאסר? דווקא הם שנתנו פירוש מעשי למילותיהם של הפוליטיקאים ופעלו בהתאם לאווירה הציבורית? "באתי להציל חיים ושופטים אותי", אמר קצין השב"ס רונן כהן, המואשם כעת בביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות.

ואולי כדאי לשאול מה עובר למנהיגים שלנו בראש. איך זה שהם – "ששמים לי רובה ביד, הם שתמיד מביטים מהצד, רחוק מאיפה שעפים הכדורים", כמאמר המשורר– אף פעם אינם משלמים את מחיר ההרס שהם זורעים?

כדאי להזכיר: היה זה ראש הממשלה, לא סוהר או עובר אורח, שאמר "מי שיאיים לפגוע בנו, ידו תיגדע". היה זה ח"כ יאיר לפיד שאמר "מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג", תוך שהוא מסביר כי פגיעה קטלנית היא חלק ממדיניות ההתרעה; והייתה זו שרת התרבות והספורט מירי רגב שהבהירה מה דעתה על שלטון החוק כשאמרה "מחבלים צריך להרוג ולא להביא בכלל למשפט". ובלי קשר לאירועים הנוכחיים קדמו לכך אמירות דומות, כמו זו של ליברמן: "מי שנגדנו צריך להוריד לו את הראש בגרזן".

רק למעלה מחודש לאחר שהחלו העימותים, ורק בעקבות פניית ארגון "עדאלה" הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי "מותר לירות למוות רק כאשר נשקפת סכנת חיים ברורה ומידית". היכן הוא היה כשהממשלה קבעה הנחיות סותרות, או לפחות מעורפלות דיין כדי לאפשר פרשנות אחרת?

בימים הראשונים היו אלו ארגוני זכויות אדם, כדוגמת "עדאלה" ו"רופאים לזכויות אדם"  שהתריעו נגד הרישיון להרוג, אך הם הוקעו כמי שמזלזלים בחיי ישראלים. ארגון ימין אף הגדיר הודעות אלו כ"האשמות חסרות יסוד של ארגונים לא-ממשלתיים". ואכן, בימים הראשונים לגל העימותים והאלימות הנוכחי היה נוח להנהגה לתת להיסטריה לעשות את שלה;  זו הרי מייצרת קרקע נוחה להעניק למשטרה יותר סמכויות – כדוגמת חוק המישוש – ולחלק לאזרחים רישיונות לנשק, תופעות שלא ירוסנו אחרי שהגל הנוכחי יעבור. כי מה שהושג הרי לא יוחזר.

אחרי ששוככת הסערה, והממשלה כבר הצליחה לשכנע את כולנו שחוקים דרקוניים כחוק המישוש ויותר נשק וסמכויות הם מה שאנחנו זקוקים לו, היא מנסה להנמיך את הלהבות כדי להגיע לסוג של רגיעה. או אז היא חוזרת ללשון החוק המהוגנת ודורשת שאת מחיר השתלחותם של פוליטיקאים ישלמו אזרחים ואנשי ביטחון זוטרים, בדרך כלל מהשכבות המודרות והמופלות ביותר בחברה. אבל גם כאן יש דרגים שונים של הטלת אחריות, שהרי רק כאשר הקורבן אינו פלסטיני, רק כאשר יש טעות בזיהוי – יש תהליך בירור וחקירה ממשי.

הם, אשר לקחו את תעמולת מנהיגיהם ברצינות וחשבו שאלימות על מנת להרוג תזכה להגנת המסיתים, יהיו הקורבן שנעלה על מזבח מראית העין של שלטון החוק. ואם הטיעון הזה מעצבן אתכם כי נראה שיש בו הפחתה מאחריות מבצעי הלינץ', אולי כדאי שתשאלו את עצמכם, מדוע לא התעצבנתם דייכם מהמסיתים שיצאו ללא שריטה וממשיכים להסתה הבאה?

בכל השיח המתלהט הזה נעלם מעינינו כי האשמה היא בראש ובראשונה במסיתים, באלו המייצגים את שלטון החוק, אלו אשר נאומיהם ומסריהם לאומה מציבים בפני אזרחיה – שלא בטובתם – את סולם הערכים לפיו הם אמורים לפעול. תוסיפו לזה את החשיפה חסרת האחריות בגופי התקשורת השונים לסרטים שאי אפשר להגדירם אלא כסרטי סנאף והנה הדלק לרצח וללינץ' הבא.

אנחנו, האזרחים המהוגנים, מקפידים להזדעזע מהיד שהרימה את הספסל, מזדעזעים קצת פחות מהיד שלחצה על ההדק ומהפה שהסית בשיטתיות. אנחנו, האזרחים המהוגנים, מתעלמים מהטקסיות האין סופית שבה מנהיגים בחליפות שורפים את המועדון, ומאשימים את הגפרור. כי לנו, כמו להם, נעים בחיק מראית העין של שלטון החוק.

הכותבת היא מרכזת הפעילות הציבורית וועדת האתיקה בארגון רופאים לזכויות אדם