בשביל מה אנשים משתמשים בסיקרט, הרשת החברתית שצצה פתאום ביחד עם מלחמת צוק איתן, ונהפכה לבאז החדש של קיץ 2014, לצד עוד מלה חדשה שצצה פתאום בתודעה הציבורית – מנהרות? סיקרט, למי שעדיין לא שמע, היא רשת חברתית רגילה לכל דבר, עם ייחוד אחד – היא שומרת על האנונימיות של המשתמשים בה: שורת הסטטוס, התגובות והלייקים נעשים כולם בעילום שם.
בחודש של צוק איתן זינקה סיקרט בישראל, וכיום מעריכים כי מספר הישראלים ברשת השושואיסטית חצה את העשרת אלפים, וזאת ב-30 ימי ההיכרות הראשונים ובאופן ויראלי לחלוטין. הרשת החלה כאפליקציית גיקים וכבשה בעיקר את הברנז'ה: אנשי פרסום, עיתונאים, סטודנטים לקולנוע וקהילת תל אביב רבתי. מעקב בפיד של הסיקרט מגלה מה שהפסיכואנליזה טוענת יותר מ-100 שנים: הכל דחפים, אלימות וסקס. כאשר מסירים מהאנשים את איום הענישה, הם ששים לגלות את צפונות לבם, ובאותה הזדמנות להיפטר מהסייגים ששם להם מצפונם.
אך מהו אותו מצפון? בכמה לשונות לועזיות, המלים "מצפון" ו"תודעה" כמעט זהות. כך שהמצפון מסמן לנו תפישה פנימית – זרם של תודעה – של משאלות הקיימות בתוכנו, והגינוי שלהן. הדגש הוא על כך שהגינוי של המשאלות אינו זקוק למקור חיצוני – הוא בטוח בעצמו; מקורו פנימי. כאשר אנו עושים מעשה המנוגד למצפוננו, פעלנו אמנם לפי משאלות פנימיות (רצינו לזיין את ההיא, רצינו להיעלם לתוך עיניו של ההוא), אך תודעה פנימית מסמנת לנו כי מעשנו טעון גינוי. המצפון, לפיכך, פועל בשני כיוונים: חלק מתוכנו מתאווה למעשה, ואילו חלק אחר מגנה אותו. הוא אומר לנו: טוב, הגזמתי.
זוהי, בקיצור נמרץ, הטרגדיה האנושית: אנו מוּנעים כל הזמן מתשוקות עזות שעצם המימוש שלהן הופך אותנו לחיות, ללא אנושיים. אנו חיות מבויתות מרצון. נלחמים כל הזמן בסבל המתמיד המצוי באיזון שבין הסירוס האישי )חייבים לדכא את מרבית התשוקות שלנו בכל רגע) לבין מנעמי התרבות והחברה.
מי שאשם בייסורי המצפון שלנו הוא הזולת. בהיעדרו – חיינו היו משוחררים וקלים הרבה יותר. דמיינו עולם שבו תתקיים השיחה הבאה: "דחפתי פעם ידית של מברשת אסלה לתחת בזמן אוננות. היה נפלא". ובתגובה: "זהו? אני פעם דחפתי את המברשת עצמה. היה מדהים". אני לא מכיר אנשים רבים שמוכנים להודות בכך בגלוי אפילו בפני החבר הקרוב ביותר שלהם.
מטרתה העליונה של שנאת הזולת לפיכך היא להאשים את מי שהוא לא אנחנו בייסורי המצפון שלנו. לכאורה, בגלל האחר אנחנו נאלצים לסבול. בפועל, אם לא היינו יכולים להאשים את האחר, היינו נאלצים להתבונן בבבואה של עצמנו ולראות שעמוק בתוכנו אנחנו לא מוסריים ולא מצפוניים כלל וכלל. ולכן ככל שנשנא אותו יותר – נסבול את חיינו יותר.
מכאן הדרך קצרה לשים את טובת הכלל מעל טובת הפרט – אני רואה את הזר לא כאדם בודד אלא כחלק מקבוצה. לא כאדם ערבי, אלא כחלק מהאומה הערבית. או לא כאדם שהוא בין היתר גם יהודי, אלא כחלק מהעם היהודי. ודי מהר זה הופך אותי גם להיות חלק מקבוצה: חלק ממדינת היהודים. הערבים כולם רוצים לתקוע לי סכין בגב והנשים כולן גורמות לי לשנוא את אשתי.
ראו מה קרה במלחמת צוק איתן קונצנזוס שרק מנהיגים טוטליטריים יכולים לחלום עליו., התגייסות לאומנית של אמצעי התקשורת מטעם עצמם, השתקה עצמית של אינטלקטואלים, הפגנות רחוב אלימות של המון צמא דם והכי מפחיד: התגייסות קולקטיבית של הציבור להיות חלק מהקבוצה.
"עכשיו כשהגברים האמיתיים חזרו מהמילואים זה הזמן למצוא אהבה", מקדשת בסיקרט אנונימית א' את החיילים של הצבא המוסרי ביותר בעולם, ובכך הופכת אותם מאנשים לקבוצה. הם גברים אמיתיים, ואחרים – גברים שלא גויסו בשל מגבלות בריאותיות או כי הם חושבים בשונה ממנה – הם גברים מפלסטיק. אך גם הגברים האמיתיים שלה, הערך שלהם נמדד רק לפי תפישות הקבוצה: הם קיבלו צו 8. כלומר, גבר הוא אמיתי אם הוא משרת את הקונצנזוס הציבורי. והדבר המפחיד עוד יותר: שגם ברשת אנונימית, מעטים ביותר יצאו נגד אותו כיבוש קולקטיבי של החשיבה של הקבוצה.
כאשר אדם משתיק את קול מצפונו בשל חשש מפגיעה במעמדו, בביטחונו האישי, כאשר הוא חושש לומר את שעל לבו כי הוא מפחד שהחברים שלו ינתקו אתו קשר או ילעגו לו, מעסיקו יפטר אותו מעבודתו, כאשר אדם מצנזר את מצפונו כי הוא חושש שהמשטרה תגן יותר על אלה שחושבים אחרת או פשוט כי כל מה שהוא שומע בטלוויזיה וברדיו כל היום מנוגד למה שהקרביים שלו אומרים – כאשר משהו מאלה קורה, סימן שהאדם משרת את הקבוצה ולא להיפך.
וכאשר האדם משרת את הקבוצה ולא להיפך, שלא יתפלא כששופט יעצור אותו עד תום ההליכים ללא משפט וללא עורך דין בתואנה שהוא מסכן לפתע את המדינה (ולא להיפך: המדינה מסכנת אותו).
כאשר האדם משרת את המדינה ולא להיפך, שלא ישכח זאת כשפקיד מס הכנסה ידרוש ממנו החזרים בסך מאות-אלפים כתקנה לשעת חירום וללא החזר מעתה ועד עולם. (הם לא לוקחים ממנו אלא מכלל האזרחים).
כאשר האדם ניצב מתחת לכלל ולא להיפך, שלא יתפלא כשהעיתונים שהוא קורא והטלוויזיה שהוא צורך ישרתו את השליטים והאליטות ולא אותו (הם לא מדירים את דעת המיעוט אלא מחזקים את המורל של הרוב).
כאשר הרעיונות של השליטים והאליטות חשובים יותר מהדעה של המיעוט, שלא יתפלאו האזרחים שגם הדעה שלהם תהפוך ללא-חוקית ביום מן הימים (הם לא מבטלים דעה מסוימת אלא כל דעה שפוגעת במוסר הלאומי).
כאשר אדם חושב שגינוי של פגיעה ב"לא מעורבים" מהצד השני הוא פגיעה במוסר הצה"לי ולכן בגידה, שלא יתפלא כאשר חברו לקבוצה יפגע ב"לא מעורב" בשם אותו מוסר (הוא לא הרג נער שהוא בין היתר גם ערבי, הוא "לקח להם אחד כי הם לקחו לנו שלושה").
כאשר האדם מצליח לראות את העולם רק כאנחנו או הם, שלא יתפלא שהוא חוזר הביתה ומכלה את זעמו על אשתו וילדיו (הוא לא מרביץ לאשתו אלא לנשים בכל).
צריכה להישאל השאלה אם כאשר הקבוצה היא מעל האדם הבודד – האם יכולה אפליקציה כמו סיקרט לשמש מפלט לבודדים לבטא את מצפונם וצפונות לבם. האם כאשר האינלקטואלים מושתקים על ידי ראשי אוניברסיטאות, כאשר ראשי אופוזיציה לא פוצים פה, כאשר הפגנות מבוטלות, כאשר התקשורת מגייסת את עצמה למען הקונצנזוס, כאשר שרים חברי קבינט לומדים על החלטות ראש הממשלה בטלפון וכאשר מנגנוני הביטחון מפלים אדם אחד על פני אחר – האם האדם הבודד יכול לבטא את עמדתו האמיתית רק בהיחבא ובאנונימיות?
ממעקב אחר הפיד בסיקרט בימי המלחמה, התשובה היא, לצערי, שגם באנונימיות רוב האנשים מעדיפים לחלק את העולם לאנחנו והם, לקבוצות. או כפי שמישהו שם התבטא במדויק: "אורך החיים של הסיקרט הוא כשל יתוש".
הכותב הוא פסיכולוג קליני ובעל הבלוג עיניים פקוחות
