פקידי בית המשפט העליון רצו בבהלה מאולם דיונים אחד למשנהו, ניגשו אל השופטים העליונים שישבו על כס השיפוט ולחשו להם את הבשורה הקשה. חיש מהר הופסקו כל הדיונים, העצורים שעניינם לא הספיק להידון הושבו לכלא, מבקשי הצדק עזבו את בית המשפט, והשופטים מיהרו לטפס במדרגות הסודיות שמאחורי האולמות היישר אל קומת השופטים.
שם כבר נאספו שאר השופטים שהוזעקו מלשכותיהם. כולם המתינו חרדים עד שהגיע נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס והורה לכולם להתיישב. "כזאת עוד לא היתה לנו", פתח הנשיא את דבריו, "התקפות רבות ספג בית המשפט העליון מאז כינונו, התקפות נגד פסיקותיו, נגד אי מתן פסיקות, הצעות חוק לשינוי הרכבו ולביטול סמכויותיו, את כולן שרדנו אבל הפעם – זה אמיתי. הזלזול הזה בבית המשפט העליון הוא סכנת אמת לשלטון החוק!" אחד השופטים לא עמד בחרדה ואיבד את הכרתו. לאחר שרוחו הושבה, המשיך הנשיא: "ביזוי כזה של בית המשפט העליון? לפחות נתנחם שגדולי המשפט בישראל כמו הנשיאים אגרנט ואולשן כבר אינם בין החיים כדי לראות את קריסת המבצר שהם הקימו".
אחת השופטות לא הצליחה להתאפק. "סליחה, אדוני, רק עתה יצאתי מהדיון ואיני יודעת על מה מדובר. האם הכנסת חוקקה הבוקר חוק שמבטל את פסיקותינו או שמפזר את שופטיו?" שאלה. "הסבורה את שעל דברים כאלה הייתי מעז להפסיק דיונים?" גיחך הנשיא, "לא ולא. אני מתכוון לרעה הכחלחלה שנפתחה אלינו מצפון! לא די שמתחם הסינמה סיטי, מקום משכן הדרדסים מאפיל על בית המשפט העליון, הרי שכעת התברר שקיים סיכון שאחרי שההמונים יצטלמו עם דרדסבא הם יגיעו לבית המשפט העליון על גבי הגשר שמחבר בינינו. חייבים לעשות משהו ומהר!"
או אז הוחלט לחסום את הגשר ולשלוח את משמר בתי המשפט להגן על כבוד בית המשפט.
*
בדיוני? בוודאי, אבל לא ממש דמיוני. נשיא בית המשפט העליון הורה להציב מחסומים על הגשר שמחבר בין בית המשפט העליון למתחם הסינמה סיטי החדש בירושלים (צעד שמעניין לדעת אם הוא חוקי בכלל, אבל זה כבר למאמר אחר). זאת משום ש"קיומו של מעבר ישיר בין בית המשפט העליון ובין מרכז המבקרים הסינמה סיטי פוגע בצביון בית המשפט העליון וברשות השופטת", כפי שנמסר מדוברות בית המשפט. זאת אחרי שטען בצורה רשמית לזילות בכבוד בית המשפט שגורם עצם הסמיכות בין שני המתחמים. אז לצחוק או לבכות?
דימוי: ליוי וינטר
גדולתו של בית המשפט העליון אינה תלויה בתפאורת האולימפוס שעוטפת אותו אלא רק בעוצמתם המשפטית והמוסרית של שופטיו. שופטי העליון במשכנו הישן במגרש הרוסים זכו לכבוד רב אף שבצמידות לחלונותיו תלו נזירות את כביסתן הריחנית, ולמרות שקריאות הרוכלים נשמעו היטב בדיונים. להיפך. בעיני זה לא רק היה מכובד אלא גם ראוי.
השופטים צריכים לחיות בתוך עמם והמשפט חייב להיות חלק מנוף החיים של החברה. במקום להתעסק בתחרויות כבוד שירושלים תמיד הצטיינה בהם (איזה מבנה מאפיל על שכניו) ולחסום את הגישה לבית המשפט, היה צריך הנשיא לשמוח בהמונים שיגיעו למשכן החדש, להזמינם לבקר בעליון ולצפות במלאכת הקודש הקשה של שופטיו. הקרבה לחיי ההמונים בישראל היתה לא רק תורמת לאיכות השיפוט אלא גם מעניקה לו כבוד אמת. כבוד שאף מבנה ואף דרדס לעולם לא יוכלו לו.
יובל אלבשן הוא משפטן ופעיל חברתי. ספרו האחרון "פרקליטי העשוקים" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים
