אני לא כותבת כדי למצוא חן בעיני אף אחד; גם לא כי אני מאמינה שיכול להיות שמשהו ישתנה או כדי לומר שהחיים המשותפים בין ערבים ליהודים מידרדרים. להיפך. אני כותבת כי הפנמתי שאף פעם לא היו חיים משותפים, שתמיד היה כאן כיבוש מכוער ואכזרי, שהיום נעשה אפילו גרוע יותר. אני כותבת כדי לפרוק, כי מצאתי את עצמי חסרת אונים, כי קולי נחנק. כי אני מפחדת.
אחי לומד ועובד בירושלים. לפני כמה שבועות הוא סיים משמרת לילה והיה בדרכו בחזרה לדירה. הוא נסע עם עובדים אחרים בהסעה שאורגנה במיוחד לנוכח המצב. מחלונות הרכב הוא ראה מתנחלים נוהרים ברחובות כדי לתקוף ערבים. הם חיפשו כמו משוגעים ערבים ברכבים, ותקפו את נהג הרכב שהיה לפניו. נהג ההסעה סובב את הרכב בשקט והם הצליחו להימלט.
אחר כך אחי שמע על פאדי עלון, בן 19 שהוצא להורג מבלי שפגע באיש, נרצח כי הם מצאו את הטרף שחיפשו. אחי סיפר לי שרק אז הוא קלט שהם ניצלו מגורל דומה. דיברנו על מחמד אבו ח'דיר ומשפחת דוואבשה, ואמרתי שיכול להיות שאחד מהפושעים ששרפו את המשפחה עדיין נוהר ברחובות המדינה ומחפש את הטרף הבא.
***
ביום ראשון, ערב חג שני של סוכות, שמעתי צעקות בעברית מחוץ לבית. יצאתי החוצה וראיתי קבוצה גדולה של מתנחלים בשכונה שלי בלוד עומדים באמצע הכביש ומונעים כניסה ויציאה מהשכונה בצעקות "עם ישראל חי". בדיוק שמעתי בחדשות על פאדי עלון ועל פציעת הנאא' מחאמיד, כתבת בערוץ ערבי. גם אם הם רוצים לעשות את ההקפות של סוכות, חשבתי, זה באמת הזמן להתגרות בערבים שגרים כאן? האם יש מישהו שאינו מעוניין שהמקום יבער? מישהו שיאמר להם "לא היום"?
לידם היתה ניידת משטרה. צילמתי את המתרחש ממרחק, כי פחדתי שיראו אותי. משטרה, קבוצת מתנחלים וערבייה אחת זה תסריט שיכול להיגמר רע. דמיינתי מקרה הפוך, שבו קבוצת ערבים פלסטינים מלוד עומדת באמצע הכביש וחוסמת את התנועה. תהיתי איך זה היה נגמר.
ובאמת לא לקח יותר מדי זמן עד שפעילים פלסטינים מלוד ארגנו הפגנה נגד ההוצאות להורג ונגד האירועים בירושלים ובגדה. מולם עמד כוח גדול של מג"ב ומשטרה ולידם קבוצת מתנחלים עם ראש העיר, יאיר רביבו, שחיכו שהמקום יבער.
ההפגנה הסתיימה במהירות בגל מעצרים אלימים. כמה דקות אחר כך ראש העיר העלה פוסט: "עשרות מערביי ישראל, שרובם ככולם אינם תושבי העיר, הגיעו הערב ללוד במטרה להתסיס את האווירה, כשהם מניפים דגלי פלסטין ומשמיעים דברי הסתה". הוא קרא למשטרה ולמערכת המשפט "לאסור מראש כל התקהלות או הפגנת מחאה, ולחוקק חוק שיאסור הנפת דגלי פלסטין שרק מבעירים את השטח".
רביבו, אני שמחה לומר שהזכות להפגין היא זכות בסיסית ושאי אפשר לשלול אותה במדינה דמוקרטית; הנפת דגל פלסטין אינה פשע; ובלוד יש פלסטינים – הם חיים תחת כיבוש זה שנים רבות והם אינם קיצונים, הם רק ניסו להשמיע את קולם.
סבתי היא ילידת לוד וניצולת נכבה. היא ומשפחתה ברחו מלוד ב-48' אחרי שלוחמי ההגנה כבשו את העיר, גירשו ורצחו אנשים. הם הלכו ברגל עד רמאללה, בתקווה לחזור לביתם כשהמצב יירגע. כאשר היא אמרה שהיא צמאה, אחד החיילים הורה לה להשתין ולשתות את השתן. היא היתה בת שמונה. בדרך לרמאללה היא ראתה תינוק מת שאמו עזבה כדי שתוכל להגן על עצמה.
כאשר סבתי חזרה ללוד, כמה שנים אחר כך, היא לא חזרה לביתה. המפתחות של הבית הראשון שלה נמצאים אצל חלק מנכדיה היום. כואב לשמוע אנשים מכחישים בכל כוחם שהיתה נכבה. מי שחשוב לו לדעת, יכול לחפש, לקרוא ולחשוב איך היה מגיב אם היו אומרים לו שלא היתה שואה.
פליטים ערבים בדרכם מהגליל, 1948
***
יום שישי לפני שלושה שבועות. סרטון הווידיאו מראה באופן ברור שאסראא' עאבד, שנורתה בתחנה המרכזית בעפולה, לא סיכנה אף אחד. גם אם היתה בידה סכין, היה אפשר לעצור ולחקור אותה. קפאתי כשראיתי את הסרטון, וזה לא היה הסרטון הראשון או האחרון שראיתי. בכיתי בימים לאחר מכן כשראיתי את אחמד בן ה-13 שותת דם, מנסה לקום ונלחם על חייו, וקבוצת ישראלים ממולו צועקת לו "מות, יא מניאק". חשבתי על התינוקת שלי, על האחים שלי, על העם שלי והרגשתי חנוקה וחסרת אונים. אחר כך היה מצמרר יותר לגלות שאחמד – בן 13 בלבד – החליט לוותר על הילדות שלו, החלומות שלו והתמימות שלו ולצאת למסע קטל.
אני מפחדת לצאת מהבית, והפחד הזה רק התעצם ב-13 באוקטובר, יום שלישי. כמו הרבה פלסטינים אחרים שבתתי, ולא הגעתי לעבודה. הייתי במצב נפשי רע. במשך היום שמעתי שעוברת הודעת וואטסאפ בין ישראלים שקוראת לעצור כל ערבי, בין שהוא נראה חשוד ובין שלא, ולקרוא למשטרה. "כל ערבי הוא חשוד ואין מוסר". בין לבין היו אמירות שמעודדות לשאת נשק, שנותנות לגיטימציה לכל ישראלי לירות בכל ערבי שיפגשו; ראשי עירייה מבקשים לתגבר את כוחות צה"ל, לשאת נשק, לקנות גז מדמיע, להחזיק סכינים, לחסל, לירות ולפגוע בכל ערבי שמעז לצאת.
***
ימים עוברים ואני ממשיכה לקרוא על מעצרים של צעירים פלסטינים בשל סטטוסים ותגובות בפייסבוק. רגע, רוצחי משפחת דואבשה עדיין חופשיים, והם מסוכנים הרבה יותר מסטטוסים. כך זה לחיות תחת כיבוש, וזה מה שנקרא להיות פלסטיני.
הסכנה לחייהם של פלסטינים בישראל הולכת וגדלה. המצב חמור בהרבה בעבור מי שגרים בירושלים, בגדה ובעזה. באופן אבסורדי עזתים דואגים לשלומי ואומרים לי שהם מקווים שהכל יהיה בסדר. עזתים מספרים שמסוכן אצלנו.
פלסטינים במדינת ישראל, פלסטינים בגדה ופלסטינים בעזה הם בני עם אחד וכולם חיים תחת כיבוש ברמות שונות. אין שום הבדל בינינו. לפני כמה חודשים הפלסטינים בישראל נהרו לקלפיות. גם אז היינו סכנה, זו היתה כנראה תחילת התקופה הקשה הנוכחית. אני לא חושבת שזאת תהיה התקופה הקשה ביותר או התקופה הקשה האחרונה, כל עוד הכיבוש יתקיים וכל עוד הפלסטינים ימשיכו להילחם על קיומם. כך זה מאז 48', ואלה רק כמה פרטים מתוך המציאות שאני ואחרים חיים בחודש האחרון.
איה זינאתי היא רכזת מידע בגישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע. הכתוב אינו מייצג את עמדת הארגון.
