בחודש שעבר פורסמו פרטי הסכם המימון לתוכניות ההתייעלות של דואר ישראל. על פי ההסכם שנחתם בין החברה לבין המדינה, 20 אחוז מהחברה יימכרו בקרוב למשקיע פרטי. כלומר, דואר ישראל בדרך להפרטה. לפי ההסכם, המדינה תשקיע בהבראת החברה 500 מיליון שקל.
זה לא סוד שחברת דואר ישראל נמצאת בקשיים מהותיים ושנדרש בה תיקון מסיבי שגם יתאים אותה לתקופה הנוכחית וגם יבריא אותה כלכלית. אך האם ההפרטה הכרחית להבראת החברה? ומלבד מהבעיות בהתנהלות החברה עצמה, האם המדינה שמה רגל לדואר ישראל כדי שההפרטה תיראה הכרחית? האם חברה פרטית כמו זו שדואר ישראל אולי תהיה בעתיד תוכל לעמוד במשימה?
מקרה עדכני שיכול להבהיר כיצד המדינה בעצמה מכשילה חברה בבעלותה הוא חלוקת ההודעות לבוחר. במערכת הבחירות האחרונה (ובשתי המערכות הקודמות, וגם בזו של הרשויות המקומיות) לא נעשתה חלוקת ההודעות על ידי דואר ישראל אלא על ידי החברה הפרטית "מסר". הדבר התאפשר לאחר פתיחת שוק הדואר הכמותי לתחרות ב-2009. למה לעזאזל צריך חברת דואר פרטית כדי למלא חובה חוקית של המדינה, כאשר המדינה מחזיקה חברת דואר ממשלתית?
זו לא סתם חובה חוקית – במכרז, שנכתב ב-2013 והיה מיועד לבחירות ברשויות המקומיות, נכתב בהקדמה ש"משלוח ההודעה… [הוא] בעל חשיבות עליונה בקידום הדמוקרטיה – בכלל ועקרונות היסוד בדבר הזכות להצביע – בפרט". המשפט הזה חוזר במכרז בצורות שונות. הדמוקרטיה, אם כן, מאוד עקרונית עד שמתברר שיש רק קריטריון אחד מעשי לעמידה בתנאי המכרז והוא שמגיש ההצעה יהיה "בעל אישור תקף של משרד התקשורת להפצת דואר כמותי", מה שלא מעיד דבר לגבי הניסיון שלו בחלוקת דואר כזה. עוד מצוין כי הזכייה במכרז תהיה על פי הצעת מחיר בלבד (ולא, למשל, לפי הבטחה מעשית לחלוקה). בדואר ישראל טענו כי זהו תנאי שהם לא יכולים לעמוד בו, לדבריהם, כי משרד התקשורת מפקח על מחירי השירותים שלהם. עוד טענו בחברה כי מכיוון שמחיריה גלוייםוידועים לחברות הפרטיות הפועלות באותו השוק, יכולות החברות המתחרות להגיש הצעה זולה יותר וכך לזכות. במסמך שאלות ותשובות שפורסם לאחר המכרז סירב משרד הפנים להתייחס לעניין זה. במכרז זכתה, כאמור, חברת "מסר".
לקראת הבחירות האחרונות לכנסת דווח שמשרד הפנים קיבל אישור להאריך את אותו מכרז בשל "קוצר הזמן" שלא אפשר עריכת מכרז חדש, ושחברת "מסר" תחלק גם הפעם את ההודעות לבוחר.
עד כמה טענת "קוצר זמן" מוצדקת? לשם ההשוואה, ניקח את הבחירות המקוריות שלשמן נערך המכרז. לפי החוק, הודעות לבוחר צריכות להגיע לבוחרים לא יאוחר מ-21 יום לפני הבחירות, כלומר ב-1.10.13. המכרז נסגר ב-28.7.13, מה שאומר שהזוכה צריך להיות מוכרז מהר (וכך היה) ושהוא צריך לפעול במסגרת זמן של חודשיים ברוטו. אם אין איחורים בבית הדפוס, החלוקה חייבת להתחיל עד ה-22.9.13. כלומר, בבחירות אלו – שנערכו במועדן – תאריך סגירת המכרז הותיר לחברה שמונה ימים לחלוקת ההודעות. אמנם לי אישית אין ניסיון בזה (וגם אין לי אישור לחלוקת דואר כמותי), אבל נדמה לי שלצורך כך נדרש נס.
באופן דומה, הכנסת ה-19 התפזרה רשמית ב-8.12.14, כך שנותרו חודשיים וחצי ברוטו עד ה-24.2.15, היום האחרון להגעת ההודעות לבתי האזרחים הבוחרים. על פניו אפשר היה אם כן להכין מכרז דומה, זהה או אחר לגמרי ולהילחץ קצת פחות.
את תוכנית ההתייעלות בדואר מתכוון משרד האוצר לעשות על גבם של הדוורים
***
יש לי יסוד סביר להניח שלו לא היה נערך מכרז כלל וחברת דואר ישראל היתה נדרשת לבצע את המשימה החל מאותו הרגע – היא היתה עומדת בכך. מדוע? כי בכל מקרה שירותי החברה נדרשים כדי להגיע לפריפריה. דואר ישראל היא למעשה מונופול באזורי הפריפריה מכוח החוק וגם מכוח הכורח – אין אף חברה שמוכנה למסור (בזול) דברי דואר באזורים שבהם האוכלוסייה דלילה בגלל חוסר בהיתכנות כלכלית. מכאן שהזוכה במכרז לחלוקת ההודעות לבוחר חייב להשתמש בדואר ישראל כדי לבצע את עבודתו. יש לכך אפילו התייחסות (שאינה ברורה מספיק, אבל קיימת) במסמכי המכרז, וכך אכן היה. אז למה לא שכבר יחלקו הכל וזהו? עם כל הקשיים של החברה, דבר אחד היא יודעת לעשות ויש לה בו ניסיון רב ומצטבר – חלוקת דואר. גם אם זה חורק במעט, זה עדיין עובד. ומה לגבי החברות הפרטיות? שאלה טובה,תלוי את מי שואלים. בעבר היו בעיות בחלוקה והיתרון האפשרי של החברות הפרטיות על פני דואר ישראל אינו חד משמעי.
***
אז שמו רגל או לא? קשה לקבוע, אבל זוכרים שהמדינה התחייבה להשקיע בהבראת החברה 500 מיליון שקל? ובכן, מאז ש"דואר ישראל" הפכה לחברה ממשלתית היא נדחפה ע"י המדינה להנפיק אגרות חוב מהמשקיעים המוסדיים (דהיינו, מהפנסיות שלנו) כדי לממן את פעילותה, וגם כדי להחזיר הלוואות קודמות למדינה. את החובות האלו, ככל הנראה, לא הצליחה החברה להחזיר וגם לא יכלה להחזיר. הסכום שגויס ב-2010 היה 400 מיליון שקל, וכיום אמור להיות שווה – ניחשתם נכון – קרוב ל-500 מיליון שקל. יו"ר הדואר דאז ששי שילה התריע על המצב הגרוע בפני משרד האוצר כבר ב2012 ושוב בהמשך. למה לא שהמדינה תיקח את הכסף שנועד להסכם המימון ותחזיר באמצעותו את החוב ותבריא את החברה בדרך אחרת, במקום לשים רגל בפעם האחרונה, להפריט את החברה ולשלוח עובדים הביתה?
עם כל הקשיים של החברה, דבר אחד היא יודעת לעשות – חלוקת דואר. צילום: אורי פינר
ממשרד הפנים נמסר בתגובה:"הארכת תוקף המכרז לחלוקת ההודעות לבוחר נעשתה בהליך תקין ובהתאם לתקנות חובת מכרזים וקיבלה את האישורים הנדרשים בהתאם לתקנות אלה. בשל קוצר הזמן מיום היוודע על הקדמת הבחירות ובשל החובה בחוק לחלוקת ההודעות לא יאוחר מ-21 יום לפני מועד הבחירות החליט המשרד לבקש את אישור הגורמים המוסמכים במשרד האוצר להאריך את ההתקשרות עם הספק (מסר) שזכה במכרז לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בסוף 2013. נציין שעלות ההתקשרות עם הספק נמוכה מהתקשרויות דומות שהיו בעבר. חלוקת ההודעות לבוחר בוצעה באופן חלק וללא תקלות כלשהן. השתתפותה של דואר ישראל לא הוגבלה במסגרת המכרזים של המשרד ולכן לא ברורה הטענה".
מ"דואר ישראל" נמסר בתגובה:"לצערנו, חברת דואר ישראל מודרת מזירת התחרות במשלוח דואר כמותי, משום שהחברה יכולה להציע אך ורק את המחירים הנקובים בתקנות. כאשר התנאי הקובע במכרזי חלוקת ההודעות לבוחר הוא המחיר בלבד, ללא בחינת היכולת לספק שירות ברמה גבוהה ובפריסה כלל ארצית (לדוגמה: שיעור החזרים נמוך, לוח זמנים קצר לחלוקה) מדובר במכרז המסכל מראש את האפשרות כי חברת דואר ישראל תוכל להציג בכלל הצעה במסגרתו, שלא לדבר כלל על האפשרות לזכות בו.
"לעניין הסכם המימון: אין כל קשר בין סכום המימון לסכום החוב, העומד היום על כ-300 מיליון שקל. כל סכום המימון מיועד אך ורק למימון פרישת העובדים, ולא מגיע לחברה. נושא ההפרטה נדון בין ארגון העובדים וההנהלה ואושר על ידי כלל הגורמים- דירקטוריון החברה, משרד האוצר, רשות החברות הממשלתיות, משרד התקשורת וההסתדרות".
אסף שוחמי הוא פעיל חברתי ועובד בביה"ס לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל.
משרד היח"צ שבו עובדת בת זוגו של הכותב מייצג את ועד עובדי הדואר. הכתוב מבטא את עמדות הכותב בלבד