שני דברים שלכאורה לא קשורים זה לזה הטרידו אותי בשבוע שעבר. הדבר הראשון, היה שפייסבוק הציע לי ללא הרף לשתף קולאז' תמונות, שאלגוריתם כלשהו טען שממצה את החוויות שלי מהשנה החולפת, והציע לי לספר לכל ידידי כי היתה לי שנה נהדרת. הדבר השני היה, ששמעתי אינספור פעמים את יצחק בוז'י הרצוג מסביר בנוסחים שונים, כי הוא לא ייתן לנתניהו לדחוק את הנושא החברתי מסדר היום. הרצוג טוען בעצם, שהעיסוק בתכנים המדיניים הוא ספין שמסיט אותנו מהדיון על "הבעיות האמיתיות" של ישראל.

נראה כי האסטרטגיה שניצבת מאחורי הטענה הזאת, היא להאיר את רטוריקת ההפחדה של נתניהו עבור ציבור שלבני והרצוג מעריכים שאינו קונה אותה יותר. אבל מה שמכונה כעת "המחנה הציוני" אינו תוקף רק את הרטוריקה, אלא את עצם הצבת הנושא הפלסטיני במקום מרכזי בשיח הפוליטי.

כמו האלגוריתם המייצר ברכות שנה טובה עבור מרק צוקרברג בפייסבוק, גם במפלגת העבודה מנסים להשכיח את מה שארע אך לפני רגע – מרחץ דמים נורא והתפרצות חסרת תקדים של גילויי שנאה ואלימות. בשעה שאזרחי ישראל הפלסטינים נמצאים תחת מתקפה שיטתית ומתוזמרת על ידי הממשלה, בעזה מעבירים את החורף  יותר מ-100 אלף אנשים ללא קורת גג, ובגדה המערבית ילדים פלסטיניים נורים באין מפריע.

לבני והרצוג לא המציאו דבר, הלוא שלי יחימוביץ' לפניהם כבר ניסתה להתנער מכל סממן של שמאלנות כדי לנסות לזכות בשלטון. זה לא הוכיח את עצמו במקרה של יחימוביץ', אז למה האסטרטגים הגדולים מ"האופוזיציה הנשכנית" בוחרים באותה טכניקה שוב ושוב?

כבר לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי בתחילת שנות ה-90, מיהרו במפלגת העבודה למתג מחדש את עצמם ולהעביר את הלוגו מצבע אדום לכחול. האקט הסמלי הזה, שמבטא היטב את הצורך להתחבב על ציבור הבוחרים של הליכוד, זכה לאינספור גלגולים נוספים שהמצער מכולם כמובן הוא "ישראל אחת" בראשות אהוד ברק, לוחם סיירת מטכ"ל, המצולם על כנף מטוס סבנה, כאילו היה רוצה לומר "הצביעו בשבילי כי הרגתי יותר ערבים מהמועמד השני". בעצם, אפשר כבר לקבוע כי התחקות אחר ראשי ממשלה לאומניים, היא המסורת החדשה של מועמדי העבודה.

אולם במקרה של הרצוג ולבני, גם אילו היו מאוד רוצים להציג אלטרנטיבה מדינית, הרי שהיתה להם בעיה קשה מאוד כיצד לארוז ולשווק את התמיכה הבלתי מסויגת שהם נתנו במשך קיץ הדמים האחרון לצעדי ממשלה שבה לבני היתה בכלל שותפה. ולכן לשיטתם, כל דיון על נושאים מדיניים ובטחוניים הוא ספין. אם כן, אין למועמדי המפלגה המשגשגת בסקרים להציע לבוחרים משנה מדינית שונה מזו של נתניהו, אך האם יש להם אג'נדה חברתית ברורה?

לבני היתה חברת ממשלה עד לא מזמן. קשה באמת להבין מה הטיקט שלה, הרי הטיעון "ביבי פיטר אותי" רחוק מלהיות הצעה אטרקטיבית לבוחר המתלבט. אבל גם למנהיג הרצוג אין  רקורד לוחמני במיוחד. בפעם האחרונה שעבר תקציב במדינה הזו, הוא הוביל למשיכת ההסתייגויות וגדע את הדיון הלילי בהן. זאת, על סמך מסרים שקיבל בפגישה עם נתניהו, לפיהם ישנו סיכוי לבלימת העלאת אחוז החסימה בתמורה. כידוע, גם אכלנו את הדג המסריח של התקציב האנטי חברתי הזה וגם גורשנו מהכפר וחוק המשילות עבר. על פי המדד של המשמר החברתי, מושב הקיץ האחרון היה מביש במיוחד לקואליציה בהנהגתו של הרצוג, שבמדד זה היה גם רחוק מלהצטיין גם באופן אישי.

*

דפני ליף היתה זו שהובילה את הקו ה"א-פוליטי" של המאבק למה שכינו בקיץ 2011 "צדק חברתי". אך מה יותר פוליטי מאשר לדרוש חלוקת משאבים הוגנת וחיים בכבוד לכולם? התנופה של המחאה הרחבה הזאת, שהוציאה הכי הרבה אזרחים אי פעם לרחובות, נבלמה. וזאת, לא רק משום שוועדת טרכטנברג מיסמסה כל אפשרות להישג מיידי שיהיה אפשר לייחס למוחים, ולא רק בגלל עיריית תל-אביב שעשתה כל שביכולתה למנוע התקהלויות כאלה בשנית. היא נבלמה בעיקר משום שהיא לא הטביעה חותם ערכי.

כשבוז'י הרצוג (או משה כחלון לצורך העניין) אומר "הנושא החברתי" הוא פונה לסנטימנט הכללי "יקר לי", זה שרובנו חשים ומזדהים אתו בקלות. אך האמת היא שיוקר המחיה וקשיי הקיום הכלכלי אינם עצם הבעיה, אלא שאלו הם גילויה של תמונת עולם קשה הרבה יותר, שבה סדר ערכים פגום מן היסוד.

במציאות שבה נשלחים אנשים למאסר ללא משפט רק בשל צבע עורם, שבה אפילו הציבור העובד יכול להיות עני ואף להגיע לחרפת רעב, ומליוני בני אדם חיים תחת משטר צבאי ללא חרויות אלמנטריות, שבה ילדים נחטפים ממיטותיהם בלילות ונלקחים לחדרי חקירה – במציאות הזאת אי אפשר להפריד בין "צדק חברתי" לבין, איך לומר זאת בפשטות, צדק. כאשר כל המשאבים נתונים בידי קומץ של בעלי כוח וכל היתר ממוקמים בשרשרת מזון אכזרית שבראשה ניצבים גברים לבנים, עלינו להבחין כי הבעיה האמיתית היא שכבוד האדם אינו מוביל את סולם הערכים שלנו. רק כשנשכיל להבין זאת, לא נפריד עוד בין "הנושא המדיני" ו"הנושא החברתי".  

הרצוג, לבני ויתר המועמדים המעוניינים להחליף את השלטון הקיים, לא יכולים כמו מרק צוקרברג בפייסבוק, להציג אלבום תמונות המשכיח מן המציאות את הזוועות שאירעו בשנה החולפת. 20 שנה של טשטוש הבדלים בין המפלגות היו צריכים גם ללמדם, כי זה לא משתלם מבחינה אלקטורלית. עד שאלבום התמונות הזה לא יהיה שלם יותר, ויכלול את הכיבוש, הפגיעה בחפים מפשע, מגפת הגזענות ואת פשעי השנאה – אין לצפות גם לביצועים מרשימים יותר בתחום החברתי.

אין להאשים בכך את אנשי מחאת האוהלים. בכוונותיהם הטהורות, הם רצו ליצור מכנה משותף רחב ככל הניתן, והמכשול העיקרי שניצב בפניהם כדי לייצר סולידריות אמיתית, כזו שלא מבחינה בין התביעות של כלל הציבור לצדק, (או מה שמעטים מעזים לכנות בצדק "זכויות אדם") הוא הרגש האנושי של פחד – ופחד הוא דלק הבערה העוצמתי שנתניהו למד לשלוט בו ולתרגמו להישרדות פוליטית.

מי שרוצה להילחם בשלטון הפחד, אל לו לפחד לומר שסדר היום שהוא רוצה להציג הוא של  חירות, שוויון וצדק. זה תפקידם של מנהיגים אמיתיים – בואו לא נסתפק בפחות מכך.