אחוז אחד לנשמה. תביאו כסף. האדמה בערה כל קיץ דאשתקד, וכל מה שאתם יכולתם להסכים עליו הוא: תביאו כסף. ואכן, כשהובטח עוד כסף, לימור לבנת הפכה מבחינתכם לגיבורת היום, אשת השעה, שלה יש רק להודות. היא, שהעמידה אתכם בפינה על עצומת היכל התרבות באריאל, זכתה למסיבת פרידה מתרפסת שכמוה אף שר לפניה לא קיבל. ואז באה מירי רגב והבטיחה לכם כבר בטקס כניסתה לתפקיד שהיא תסתום פיות, ומיהרה לקיים עוד לפני שאורן חזן התגלה כמי שחשבתם שהוא.
לא עבר חודש מכינונה של הממשלה החדשה, וכבר משרד התרבות מתנער מארקדי זיידס כי שילב ביצירתו סרטונים של בצלם, שר החינוך מבטל את סמכותה של הוועדה מקצועית של סל תרבות, ומירי רגב מאיימת לפגוע בתקציב שעוד לא ניתן לתיאטרון אלמינא בניהולו של נורמן עיסא, משום שסירב להופיע בשטחים הכבושים. דבריה של שרת התרבות בפסטיבל הקולנוע בשדרות לא נאמרו בטעות. רגב תמשיך ותשמיע מעל כל במה כיצד היא מבינה את מערכת היחסים בין המדינה לבין האמנים שזוכים לתמיכת משרדה. רגב תופסת את האמן כנותן שירות ואת הממשלה כלקוח – ומבחינתה, הלקוח תמיד צודק.
בהתנהלותם, מוסדות התרבות מעניקים לממשלה את מעמדו של פטרון האמנויות המלוכני. רגב דורשת מהאמנים לשרת את המדינה וסבורה, כמו לואי ה-14, שהממשלה היא המדינה. אבל בדמוקרטיה, למי שעוד זוכר את המושג, העם הוא הריבון והממשלה היא רק זרוע מבצעת שלו. כפי שאיילת שקד במשרד המשפטים צריכה להבין בניסיונה לפגוע בהפרדת הרשויות, כך גם רגב במשרד התרבות.
דבריו של מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, נעם סמל, בעניין נורמן עיסא ב"הארץ", מלמדים כי אין לו שום כוונה לעמוד על בריקדות: "לא צריך לחמם את הגזרה, אלא ללמוד את העניין. בזמנו היה עניין גם עם היכל התרבות בקרית ארבע ועובדה שנוצר קונצנזוס שלא מציגים בקרית ארבע. גם קרית ארבע לא רוצה וגם התיאטרונים לא רוצים והעניין הגיע לידי הסכמה. בעת הזאת צריך להיות בהבנה, בהקשבה הדדית ולראות לאן יובילו העניינים. לא לשכוח שאנחנו במדינה דמוקרטית".
על מירי רגב והחזון התרבותי – מחזה בהרבה מערכות שחנוך לוין מעולם לא כתב
מי שמיצב עצמו כבכיר מנהלי מוסדות התרבות בישראל, אמנם התבטא באותה כתבה על המושג "דמוקרטיה", אך מקדם אסטרטגיה של הנמכת להבות שמסבה נזק לאפשרות שאי פעם תתקיים כאן דמוקרטיה. הוא, כמו אחרים בזירת התרבות שתומכים בהידברות בנושא זה עם רשויות השלטון, מעניקים גושפנקא למערכת יחסים שבה יש התניות פוליטיות לקבלת מימון ליצירה. כך הדיון על תוכנה של יצירה נראה רלוונטי, כאשר דנים בסנקציות נגד המוסד האמנותי שבו היא מוצגת.
לשתיקה הזאת יש גם אפקט מצנן חמור על חופש הביטוי של אמנים. המוסדות רוצים להרגיע את הרוחות, משום שלתפיסתם הם מחויבים בראש וראשונה להמשך קיומו של המוסד ולפרנסת עובדיו. אבל במציאות הנוכחית, הרגעת רוחות פירושה כניעה לתכתיבים. הנכונות לקיים דיאלוג מסוג זה היא הכרה ומתן לגיטימציה לפוליטיקאים לחצות את הקווים האדומים שהיטשטשו בגבולות הסמכות של הרשות המבצעת. בכך מנהלי מוסדות התרבות משדרים מסר לאמנים שאינם רצויים אם דעותיהם עלולות לעורר סערה. במלים אחרות, זו סתימת פיות בקבלנות משנה.
דרוש חוזה חדש בין האמנים ומוסדות התרבות לבין המדינה. כפי שמדינה דמוקרטית חייבת עיתונות חופשית, כך מקומה של היצירה חייב להיות מוגן מהתערבות פוליטית. אם האמנים ומוסדות התרבות הנתמכים בישראל אינם מסוגלים לעמוד לצדם של אמנים – המציגים מראה מאתגרת לחברה ומעוררים שאלות קשות בקרב הצופים – הם אינם מבצעים את תפקידם. התקרנפות, כפי שתוארה במחזה של יונסקו אינה מתרחשת ברגע, זהו תהליך. את התהליך הזה דרוש לעצור כעת בצעד דרסטי, לשבור את הכלים ולשבות. כי זו כבר קלישאה מוחלטת לצטט שוב את מרטין נימלר.
ארי רמז הוא במאי ומורה לתיאטרון מחיפה