בנאום הבכורה הסוחף של מי שנבחר להוביל את הרשימה המשותפת, נאמרו הרבה דברים כנים ומעוררי תקווה. אך נדמה שחבר הכנסת הטרי איימן עודה, הצליח לזקק לכדי משפט את השינוי התודעתי שדרוש בציבוריות הישראלית כדי להגשים את החלום של חברה שוויונית ומשותפת.
"הגאווה והזהות הלאומית אינה שוללת את הרצון להיות חלק מכלל החברה במדינה", אמר עודה בלב הנאום. אין זה טיעון רטורי בלבד, אלא גם אבחנה עמוקה של אחד המחסומים העמוקים ביותר בריפוי מערכת היחסים הפגומה בין הרוב היהודי של המדינה לבין אזרחיה הערבים.
מאחורי הטענה השקרית שמושמעת חדשות לבקרים, על פיה חברי הכנסת הערבים משקיעים את מרבית מרצם במאבק נגד הכיבוש, עומדת תביעה שסותרת באופן מהותי את עקרון השוויון. המלינים על חברי הכנסת הערבים מבקשים מן הציבור הערבי בישראל ש"ידאגו לבעיות שלהם", ומקפידים לרוב להציע צמצום פערים בתמורה. זו איננה חתירה לשוויון בין שונים, אלא הצבת דרישה מן האזרחים הפלסטינים לוותר על זהותם תמורת שיפור מצבם כנתינים.
מי שמאזין לדיאלוג בין היהודים לערבים, יכול לזהות בקלות תבנית פרדוקסלית בדימוי העצמי של הריבון הישראלי. יש מי שבעיניהם השילוב הקונטרסטי של "אוד מוצל מאש" אל מול "הצבא החזק במזרח התיכון", תואם את הניסיון לקיים את אחדות הניגודים בעצם המושג "יהודית ודמוקרטית".
אך לא צריך פרספקטיבה אנטי ציונית כדי להבחין בכך שהרוב היהודי בישראל סובל, בהכללה גסה, מתודעת מיעוט כוזבת. ככל הנראה, ההסבר לכך מצוי באי ההשתלבות במרחב המזרח-תיכוני, כפי שמשתקף מן המשפט השחוק שנזרק לעתים קרובות בשעה שדיון מגיע למבוי סתום: "זו המדינה שלנו! להם יש 22 מדינות".
כמעין יצור כלאיים, האדון היהודי מצליח בעת ובעונה אחת להיות גם המדכא וגם הקורבן. בהתאם לכך, הוא תופס את הבעת הזהות הפלסטינית של אזרחי ישראל הערבים כאיום. נגד האיום הזה יש להילחם במסגרת מאבק הישרדותי של המיעוט היהודי החי בקרבם של המוני ערבים העומדים עליו לכלותו. ומהי הדרישה מן הזולת לאמץ זהות שהוכתבה לו על ידי אחרים, אם לא הגילוי העמוק ביותר של גזענות?
מציאות שבה הבעת הזהות הלאומית הפלסטינית היא לגיטימית. צילום: יואל הרצברג
לאורך השנים, הנאבקים למען שוויון נקלעו לדינמיקה שבה הם נוטלים תפקיד מגיב ולא יוזם. עד שלב מסוים, שבו מערכות החברה הצליחו להכיל את הזרמים התת קרקעיים של השנאה, היה ניתן להסתפק בטיפול סימפטומטי בלבד. ואולם, גל השנאה והגזענות האדיר שהתפרץ בקיץ האחרון, הותיר את הנאבקים בשנאה כמי שמנסים להציל את הטיטאניק מטביעה באמצעות דלי אחד.
כדי למגר את הגזענות לא מספיק להילחם נגד גילוייה, אלא בעיקר לבנות מציאות שבה הבעת הזהות הלאומית הפלסטינית היא לגיטימית ואף מבורכת.
רק כאשר הישראלים יכירו בכך שניצחונם במלחמת 48' לא שינה את זהותם של מי שנותרו בארץ לאחריה, תיווצר אפשרות למציאות שוויונית בתוך המדינה ולהשתלבות במרחב. אי אפשר יהיה לממש זאת, מבלי לפסוע בנתיב הארוך של ויתור על העליונות שהובילה למיני התניות דורסניות לאזרחים הפלסטינים, כדי לקבל זכויות אלמנטריות.
בחברה הישראלית כבר מבינים היטב את משמעות המושג אי שוויון, אך עדיין מתקשים להפנים מהו שוויון. ברור שמי שרוצה לקדם את המושג צריך גם לעמוד על המשמר נגד אפליה, הדרה וגזענות, אבל זה לא יספיק. חייבים לקדם כעת את ההבנה כי האחר הוא לא אני – האחר הוא אחר.
ארי רמז הוא רכז קמפיינים ותקשורת בשותפות שראקה – קואליציית ארגונים לחברה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת