נאומה של שרת המשפטים איילת שקד בכנס לשכת עורכי הדין לפני כשבועיים היה מרשים ומעמיק, ונראה כמו הכרזה על אחד האתגרים הגדולים שהשרה מתכננת לתקוף בזמן שנותר לה בתפקיד – עודף חקיקה. חבל רק שהוא היה רצוף אי דיוקים וקביעות שגויות, שהובילו אותה למסקנות הרסניות לדמוקרטיה הישראלית.
עודף החקיקה, טוענת שקד, הוא בראש ובראשונה בעיה לחירות הפרט. אלא שכאשר היא מצטטת את נתוני ניסיונות החקיקה של חברי הכנסת – הם ביקשו להעלות להצבעה 1,500 הצעות חוק בפחות משנתיים – היא סופרת גם את הצעות שמבקשות דווקא להרחיב את חירות הפרט. מעשהו הפרלמנטרי הראשון של ח"כ יואב קיש מהליכוד, למשל, היה לבקש לבטל את חוק הספרים שהטיל מגבלות משמעותיות על עקרונות השוק החופשי. אם כאשר חוק הספרים אושר בכנסת הוא היה מגבלה על חופש הפרט, כיצד ביטולו גם נספר כמגבלה? דוגמאות דומות יש בשפע.
השרה ציינה ששיטת העבודה היום בכנסת שטחית, שהח"כים נמצאים במירוץ לחתום על כמה שיותר הצעות חוק, ולעתים הם כלל לא יודעים במה עוסקת ההצעה עליה הם חותמים. היא מאשימה בכך את הסיקור של הכנסת בתקשורת, שמתבסס גם על עבודת ארגונים חוץ פרלמנטריים, שמכריזים על "אלוף או אלופת המחוקקים ועל חבר הכנסת החברתי ביותר".
כנראה שהפוסלת במומה פוסלת, ושהשרה לא למדה את החומר לפני שמיהרה ללעוג לו. זאת משום שהמדד החברתי – שמדרג את חברי הכנסת בסוף כל מושב לפי תרומתם החברתית-כלכלית – לא עוסק ביוזמת הצעות חוק או בחתימה עליהן, אלא מתייחס אך ורק להצבעות ח"כים במליאה.
יותר מכל, מדאיג חוסר האמון של השרה בחברי הכנסת. לולא ועדת השרים לחקיקה שהיא יושבת בראשה, היא אומרת, "היו מתקבלות גם הצעות חוק שאין לי מילה אחרת לתאר אותן מלבד 'מוזרות', כמו הטלת חובה על המדינה לחלק לאזרחיה אפודים המגנים מפני דקירות סכין, או הצעה שביקשה, מטעמים של תקינות פוליטית, לאסור באופן גורף את השימוש במושג 'בתי אב'". האם השרה שקד חושבת שיש בנמצא 61 חברי כנסת שיבטיחו אישור של הצעות חוק כאלה? האם לדעתה אין לחברי הכנסת כלל יכולת להבחין בין עיקר לטפל?
הדימוי מתבסס על צילום של ניצן חרמוני, CC BY-SA 2.0
מלבד חקיקה, תפקידה של הכנסת הוא לפקח על עבודת הממשלה בה חברה שקד. אלא שהיא, מצידה, מביעה בנאומה חוסר אמון עמוק ביכולתם של ה"בוסים" שלה לעשות את תפקידם. יתכן שחלק גדול מהזילות בכבוד הכנסת שפושה בציבור לא מגיע מהתקשורת, אלא דווקא מהבוז שמפגינים כלפיה חברי הממשלה.
מבחינת שקד, עודף החקיקה הוא התירוץ שמכשיר את עבודת ועדת השרים לחקיקה, ולמעשה, את הוצאת הליך החקיקה מידי הפרלמנט הישראלי. בעיניה, הדמוקרטיה הישראלית זקוקה להגנה של ממשלה שמייצגת רק את חלק מאזרחי המדינה ושמקבלת את החלטותיה במחשכים, ללא פרוטוקול וללא נימוקים.
אלא שהאמת היא בכלל הפוכה. נכון, חברי הכנסת בישראל מגישים הרבה יותר מדי הצעות חוק, ובכך מעמיסים על המערכת, מורידים את רמת החקיקה ויוצרים זילות בעבודתם שלהם ובכבודה של הכנסת. אבל הם עושים את זה דווקא משום שהגשת הצעת חוק הפכה להיות לא חשובה לכשעצמה, משום שהכנסת חדלה להיות המחוקקת האמיתית. הממשלה הפכה את הצעות החוק לכלי שאינו חשוב יותר מהגשת שאילתא או קיום דיון באחת מוועדות הכנסת. וכשזה משקלה של חקיקה, מה אכפת לח"כים להגיש עוד ועוד הצעות חוק? זה הקול היחיד שנותר להם, והם רוצים לזעוק.
אם שרת המשפטים רוצה להחזיר לחקיקה את הכבוד המגיע לה, היא תצטרך דווקא להפסיק את דיוני ועדת השרים לחקיקה בכל הצעת חוק, ולהאמין ביכולתם של הח"כים לייצג את הציבור. ישנם פתרונות טכניים שאפשר להוסיף, כמו הגבלה אמיתית על מספר הצעות החוק שעולות להצבעה וקיום דיון מעמיק בוועדות על כל הצעה שמקודמת.
הבעיה עם השינויים האלה היא שהם מבטלים את אחיזתה של הממשלה בכנסת, וזו גם הסיבה שכנראה לא נראה אותם קורים. בכל מקרה, מוטב היה שהשרה הייתה מודה שהאשם בחקיקה הסיטונית הזו היא דווקא אותה ועדה שמשמשת לטענתה חומת מגן משיגיונותיהם של הח"כים.
ארן רונדל, כשהפילוסופיה עומדת במקום